היום, אחרי שנעמוד מאחורי הפרגוד ונשלשל את המעטפה לקלפי, נלך איש איש לתוכניותיו: מי לים, מי לטיול עם הילדים, מי לנצל את היום לקניות ומי סתם לשבת בבית קפה עם חברים. אבל קודם כל ולפני הכל, נלך להצביע. זה צריך להיות בראש סדר היום שלנו. לנהור לקלפיות בהבנה שמדובר בהצבעה קיומית. זו לא הפרזה: מדובר בבחירות של להיות או לחדול. אלה הבחירות, אולי אחרונות, על דמותה של המדינה שכל כך אהבנו. המדינה כפי שעדיין לא שכחנו.
בנימין נתניהו בכותל המערבי
(צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי)
אז תנו להמיית לבבכם להוביל אתכם. הצביעו למי שהבטן שלכם אומרת. אבל אל תשכחו להשתמש גם בראשכם. להסתכל מסביב ולשאול את עצמכם אם זה מה שאתם רוצים. את המדינה הזאת. עם הכלכלה המתכווצת, מערכת החינוך שקורסת, משטרה שאיבדה כיוון, פשיעה משתוללת בחברה הערבית, מערכת משפט מושפלת ומחוררת, שחיתות חסרת גבולות, ואנשים טובים שאורזים מזוודות. מדינה שהולכת ומתרוקנת מאזרחיה התורמים.
אבל מה שיהיה משותף לכולנו, ולא משנה מהו הפתק ששלשלנו לקלפי, זו ההמתנה המתוחה לשעה 22:00, לישיבה מול הטלוויזיה עם דפיקות לב לא סדירות וציפייה קשה מנשוא לחשיפת המדגמים. וכמו בכל יום בחירות, ברגעי החשיפה אנחנו נשמע את התגובות מהבתים הסמוכים. מחלק נשמע אנחות רווחה. מחלק שאגות שמחה. מדירות אחרות יישמעו זעקות של כאב ושל אכזבה גדולה. יהיו גם מי שיזילו דמעות. אפילו יבכו בכי תמרורים.
יכול להיות שאלה יהיו את או אתה. או אני.
אבל גם הפעם זה עשוי להיות מוקדם מדי ודרמטי מדי. הפוליטיקה הישראלית הרגילה אותנו לנוע בין אופוריה לדיכאון סביב מספר אחד: 61. זה מה שאנחנו מכירים. בלי 61 אין ממשלה, אלא אם תורכב קואליציה לא שגרתית, למשל בשיתוף המפלגות הערביות. ומעל טור מספרי המנדטים שנדמה לנו שהכריעו את ההצבעה, ירחף ענן כבד: האיום של סבב בחירות נוסף, על כל המשתמע ממנו.
המלכודת שנפלנו לתוכה
אבל עוד לפני ספירת הקולות, בואו נסתכל אחורה כדי להבין את המלכודת שנפלנו לתוכה. הסקרים אכן הצביעו על מרוץ צמוד, אבל המספרים לבדם לא יצרו את התחושה שהתוצאה כבר ידועה. מה שיצר אותה הוא האופן שבו הם הוגשו לנו. שבוע אחר שבוע מיהרו פרשנים, פוליטיקאים ומשפיעני אולפן, לסכם כל סקר במשפט אחד, "שוויון בין הגושים", ולמחוק כל ניואנס וכל מגמה. ואנחנו קנינו את זה. תחושת ה"תיקו" לא רק תיארה מציאות, היא גם עיצבה אותה: היא ייאשה מתלבטים, הרדימה את מי שרצה שינוי ושכנעה רבים שהקול שלהם לא ישנה דבר.
התיקו הזה שירת קודם כל את נתניהו. תיקו פירושו שהוא עדיין שחקן לגיטימי ושווה כוחות על המגרש. זה לא מעט עבור מי שאחראי למחדל 7 באוקטובר, ולצבא שזקוק לשיקום, עם מחסור חריף בלוחמים ועודף משתמטים בחסות הקואליציה. זה כמעט תעודת הצטיינות למי שבתקופת שלטונו התגבר הטרור היהודי ביהודה ושומרון שמאיים לדרדר אותנו למלחמת אזרחים; שמפולת מדינית מתגעשת עליו, כזאת שגוררת סנקציות גם מצד מדינות שהיו ידידותינו עד לא מזמן; וששני חבלי ארץ, העוטף והצפון, נפגעו קשות ועדיין לא שוקמו.
שלא נתבלבל: נתניהו יודע טוב מכולם מה מצבו האמיתי בקרב הציבור, ולכן היה לו נוח שנאמין בתיקו. בשבועות האחרונים, ובעיקר בשבוע האחרון, ראינו מנהיג מובס, לחוץ, אפילו מפוחד. וכשנתניהו מפוחד הוא חוזר לארגז הכלים שלו, ולכלי החזק ביותר שלו: ההפחדה. הפעם, בישורת האחרונה של הקמפיין, הוא הציג חזון של ספרטה מבודדת ומצורעת, מנותקת ממערכות הבנקאות העולמיות ונאלצת לעבור למטבעות וירטואליים.
אין דרך אלא לראות את זה כניתוק מהמציאות, ניסיון נואש לגייס את הבייס דרך הפחדה. אחרי שרעייתו, שרה, הזהירה שבלי בעלה "לא נחיה", שלשום, כדי להיות בטוח שסאת האיומים וההפחדות מלאה, פרסם נתניהו עצמו הדמיה של פיצוץ אטומי מעל גוש דן, מלווה בכותרת: "ישראל בסכנה קיומית"
אין דרך אלא לראות את זה כניתוק מהמציאות, ניסיון נואש לגייס את הבייס דרך הפחדה. אחרי שרעייתו, שרה, הזהירה שבלי בעלה "לא נחיה", שלשום, כדי להיות בטוח שסאת האיומים וההפחדות מלאה, פרסם נתניהו עצמו הדמיה של פיצוץ אטומי מעל גוש דן, מלווה בכותרת: "ישראל בסכנה קיומית".
בימים האחרונים אנחנו מדווחים על מתח הולך וגובר בין ראש הממשלה לרמטכ"ל, שחושד בראש הממשלה שהוא ינסה לנקוט מהלכים התקפיים נגד איראן. נדמה לי שאנחנו צריכים לברך את אייל זמיר, שתפקידו לשמור על ביטחוננו, שהוא זה שנותר גם שומר הסף המשמעותי של הדמוקרטיה. ואם מחפשים עוד דוגמה לתבוסתנות של נתניהו, הרי שזו פנייתו הנואשת לטראמפ שיביע בו שוב תמיכה, אחרי שהתמיכה הקודמת אולי לא הספיקה.
רק ההתחלה
אבל גם אם תוצאות האמת ישקפו את המיאוס הציבורי, נתניהו יובס, וגוש השינוי יגיע ל-61 מנדטים ואף יותר, ניתן יהיה להוציא אנחת רווחה, אולי גם להרשות לעצמנו מעט תקווה. אבל באותו רגע חובה לומר בקול צלול: אל תצהלו יתר על המידה. המאבק על עתיד המדינה לא יסתיים עם סגירת הקלפיות. הוא רק יתחיל.
הקמת ממשלת שינוי רחבה ומתפקדת תהיה משימה קשה. היא תעמוד תחת מתקפה יומיומית מבית ומחוץ. היא תירש מדינה פצועה, צבא שחוק ומלחמה שלא באמת הסתיימה, וכל מעידה שלה תנופח ותוצג כהוכחה ש"רק הוא יכול". היא תצטרך לשקם את הצבא ואת מערכות המדינה, להחזיר את הביטחון לתושבי הדרום והצפון, לתקן את היחסים עם העולם ולאחות את הקרעים בחברה. כל אלה לא ייפתרו ביום אחד, ולא בזכות חילופי שלטון בלבד. ובמקביל, עליה להרחיב מיד את שורותיה בצירוף חברי כנסת ראויים. לכן כל כך חשובה תמיכה ציבורית רחבה בה, גם כשהיא תמעד.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיוגם לנו, האזרחים, יש תפקיד. אחרי ארבע שנים קשות מנשוא, אין לנו את המותרות לנשום עמוק או לחגוג ניצחון סופי או מוחלט. אסור לנו להסתפק בהצבעה ולמסור את גורלנו לידי הפוליטיקאים. נצטרך לדרוש אחריות, לעקוב, לתמוך בצעדים הנכונים ולהתריע כשהממשלה סוטה מייעודה.
ההצבעה בקלפי איננה קו הסיום. היא רק יריית הפתיחה. גם אם התוצאות הלילה יבשרו על תום עידן, אל תצהלו כאילו הכל מאחורינו. שמרו את האנרגיות, הישארו דרוכים ומגויסים. את התקווה הזו לא יממש אף אחד בשבילנו.
רק אנחנו יכולים.
