אם הממשלה תנצח בבחירות היום, אם ראש הממשלה בנימין נתניהו לא יוחלף באורח מהדהד, העולם ילעג לישראלים. הוא יבוז להם. הישראלים, שהכי שונאים לצאת פרייארים, יתבררו כפרייארים הגדולים בעולם. ככל שאזרחי העולם יתעניינו בתוצאות, הם ינודו בראשם ויגידו – באמת, הישראלים שוב בחרו בביבי? מה קרה לעם הזה, שהצמיח הצלחות כה מזהירות, מספר הספרים ועד פרסי נובל? כיצד הם הפכו לפתיים גמורים של ממשל גרוע, מושחת, כזה של ימין קיצוני וחרדים קיצוניים?
גדי איזנקוט בנימין נתניהו נפתלי בנט
(צילום: זיו קורן, יובל חן)
לנו, הישראלים, לא יהיה שום תירוץ. לא נוכל להגיד: ביטלו את הבחירות. לא נוכל להסביר שהבחירות אינן חופשיות ושוות. או שהתקשורת כולה בידי נתניהו. בישראל מנהיגי האופוזיציה אינם נשלחים לכלא, מחוסלים או מופללים. החופש עוד קיים; ההפיכה המשפטית נבלמה. הדמוקרטיה שרדה את המלחמה, גם אם בקושי רב.
אם הבחירות הללו לא יסתיימו בשינוי מהדהד, בנפילת הקואליציה הזו ובעיקר בעליית ממשלה חדשה עם ראש ממשלה אחר – עם ישראל יהיה נטול תירוץ. בראותנו את מסע הטירוף של קואליציית נתניהו - הפאניקה הקבועה, האזהרות שישראל תושמד תיכף ומיד (בשל איום שנתניהו טען שבעצם חוסל כבר), החזון של סנקציות בנקאיות וכלכלה מבודדת, המיזם לעימות עם איראן – עולה משפט אחד מהקלאסיקה הרומית: "אלה שהאלים רוצים בהשמדתם, הם ראשית הופכים למטורפים".
ואנחנו צריכים להיות לא רק פראיירים, אלא גם מטורפים, משוגעים לגמרי, אם נשאיר את הקואליציה הזו בתפקידה. העולם לא יבין, ילדינו לא יבינו, ההיסטוריה תכתוב ספרים שלמים על מצעד האיוולת של ישראל ב-2026. יש סיבות רבות, רבות מספור. הברית המתרסקת של ישראל עם הציבור האמריקאי. הבידוד העולמי. קריסת החוק והסדר במדינת ישראל, וחיסול הביטחון האישי. עליית הפשיעה. שרים מושחתים; חלקם נחקרים במשטרה, אחרים רק מתווכים בעסקאות עם חשודים בעבירות מין. תמריצים בלתי נגמרים, בעת מלחמה, לאוכלוסיות שאינן עובדות ואינן משרתות, ובגידה גמורה במילואימניקים. רספוטין מקומי שקטאר משלמת לו מאחורי הקלעים, תוך כדי מלחמה, בזמן שחיילים נופלים ברצועת עזה. והם כולם, ייאמר לזכותם, כנים לגמרי: פייגלין לא רוצה שנתב"ג יעבוד בשבת, וגולדקנופף מבטיח שלא יהיה שום גיוס, סמוטריץ' ובן גביר עובדים קשה על מלחמת גוג ומגוג שתתחיל ביהודה ושומרון ותשרוף בסוף גם את ירושלים, יריב לוין רוצה לחדש את ההפיכה המשטרית. ונתניהו? הוא משחרר הדמיות של פצצת אטום על תל-אביב, מדבר על "משק אוטרקי", "סנקציות", "סופר-ספרטה".
אבל עזבו את כל זה. יש סיבה אחת. נשכחת. הרבה ממה שקראתם ושמעתם, גם אמש בחדשות, נועד להשכיח מכם את הסיבה הזו. נתניהו רוצה שידברו על הכל – לבד מעל זה. על איראן, עימות עם הרמטכ"ל, זיופים בקלפיות ופליטות פה. כל עוד הישראלים נשארים פרייארים, עבדים של מעגלי החדשות, זיכרון של עכברי מעבדה, הכל בסדר. עבור ביבי.
מערכות ענק, ממון אינסופי ובעיקר פוליטיקה בלתי נגמרת הוקדשו כדי שהסיבה הזו תישכח ותושכח. תימחק ותדולל מהתודעה שלכם. שיבזיק ההבזק, והשכחה הרעילה תעטוף את כולנו.
מה שנתניהו רוצה שתשכחו
הנה מה שנתניהו והקואליציה רצו שתשכחו: את 7 באוקטובר. פלישה אל תוך המדינה. אלפי מחבלים. ילדים שנחנקים מעשן בממ"דים תחת אש, מחכים להצלה שלא הגיעה. אימהות שמביטות בילדיהן בפעם האחרונה. רצח ג'נוסיידי. חטיפות, אונס המוני.
רק בעל תפקיד אחד נותר בתפקידו. רק אחד. בנימין נתניהו. מתקפת הפתע של 7 באוקטובר לא קרתה לו, כמו ה-11 בספטמבר לג'ורג' בוש, כמה חודשים אחרי שנכנס לתפקידו. הוא היה האיש הכי מנוסה בחדר, בכל חדר. וגם הכי יהיר. הוא המנהיג שהזהיר מטנדרים לבנים של חמאס בישראל. הוא ראש הממשלה שאמר שחמאס מורתע. הוא זה שיצר למעשה את "חמאס הוא נכס", קונספציה שהופצה על ידי הקומיסרים שלו. ובעיקר: נתניהו הבטיח ב-2009, כאשר רבים מהישראלים טרם נולדו, שיפיל את שלטון חמאס. הוא הבטיח שיזהה איומים טוב מכל אחד אחר, שהאחריות הביטחונית כולה עליו. על זה נבחר לתפקידו.
ההיסטוריה מביטה בנו. העתיד, וגם העבר. האופטימיות ממתינה לתוצאות; ההחלמה והתנופה הישראלית הגדולה מעבר לפינה. אבל לפני הכל: שינוי. שינוי היום.
המערכת הצבאית ושב"כ נכשלו באורח עמוק ונורא. הם הכזיבו, לקו בעיוורון וביוהרה. אך בראש המדינה עמד בנימין נתניהו. הכסף מקטאר, המדיניות כלפי עזה, שחרור סינוואר מכלאו – זה הכל ביבי. נתניהו לא פתח את השערים לחמאס, ובוודאי שלא רצה בטבח הנורא ביותר ליהודים מאז השואה. אבל הוא התרשל רשלנות פושעת, וכולם (גם שופרותיו הנרצעים) יודעים שזה נכון. זו גם הסיבה ששליש מהליכוד ויותר עזב את נתניהו, לפי כל הסקרים. אמרו: עד כאן.
דם אחיותינו ואחינו צועק אלינו מהאדמה: שנהיה ראויים. שהאחראים ישלמו מחיר. המחיר המינימלי: מי שעמדו בראש המדינה בעת פלישת חמאס לא יהיו עוד בתפקידם. זוכרים את זה? "כולם הביתה!". כולנו חשבנו כך מיד אחרי 7 באוקטובר. ראש הממשלה, והרמטכ"ל, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום, ראש השב"כ. וכולם באמת הלכו. חוץ מביבי.
מערכת הפרופגנדה והגזלייט המתוחכמת בעולם נכנסה לפעולה. לשסע בינינו. לפזר ספקות. להפיץ קונספירציות. לדלל את האמת עד שתיוותר ממנה רק אוושה שחולפת בצמרות החשוכות בבתי העלמין שלנו. בתי העלמין שנמלאו בטובים שבבני ובנות הארץ.
הישראלים הולכים אל הקלפיות היום. השינוי חייב להיות מהדהד, חד-משמעי. זו הזדמנות אחרונה, לפני שזו תהפוך למדינת גולדקנופף את בן גביר, פינת מירי רגב.
ההיסטוריה מביטה בנו. העתיד, וגם העבר. האופטימיות ממתינה לתוצאות; ההחלמה והתנופה הישראלית הגדולה מעבר לפינה. אבל לפני הכל: שינוי. שינוי היום.
