השבוע, ממקום מושבו בסוויטה של מלון קרלטון, יכול היה מר אמריקה לראות בטלוויזיה את הפירות של ממשלת הימין על מלא שלו: את תבוסתו של הנשיא טראמפ בבחירות האמצע.
מעניין מה חשב נתניהו כשראה את נשיא ארה"ב משתמש בהבטחה לקצץ את הסיוע השנתי לישראל, ארבעה מיליארד דולר, לקידום מעמדו הפוליטי, ואף טוען שנתניהו עצמו הסכים לוותר עליו. פעם נשיאים אמריקאים התגאו בתמיכתם בישראל, היום סגן הנשיא, ג'יי.די ואנס, כותב ברשת X שהמלחמה באיראן הפילה את הרפובליקנים, ושכדי להחזיר את הבוחרים צריך לשנות את היחסים עם ישראל. וכל זה בזמן שמר אמריקה שלנו, זה שתמיד נאמר לנו שאין מומחה גדול ממנו בנושא, מאבד לישראל את שתי המפלגות. ייקח זמן עד שנבין שארבעה מיליארד דולר הם כסף קטן לעומת הפגיעה הקשה במדינת ישראל, בבטחונה ובמדיניותה הצפויה ומהנזק שגרם נתניהו ליחסי ישראל-ארה"ב.
בסמיכות של שבוע נערכו שתי מערכות בחירות ובשתיהן השלטון הפסיד. כאן נגמר הדמיון. בוושינגטון לוקחים אחריות: טראמפ הודה שאיראן הייתה "חלק מזה" וסגנו ערך חשבון נפש פומבי. בירושלים מתכחשים להפסד, לא מסיקים שום מסקנה ויוצאים במסע תעמולה שנועד לשכנע אותנו שנתניהו בעצם ניצח.
נשיא המדינה הרצוג
(צילום: גיל יוחנן)
ומה שמחריד באמת, קורה בבית. כל מה שחששנו ממנו במינוי של זיני לראש השב"כ, התממש בממדים גדולים בהרבה מכפי שהעלינו על הדעת: ראש ממשלה שאיבד את הרוב פונה לראש השב"כ, שמה שמפעיל אותו הוא הכרת התודה לממנה שלו, זה שסגר איתו את המינוי במושב האחורי של מכונית, לצד הזיקה הרוחנית שלו לזרם החרד"לי ולבתי המדרש הקשורים לישיבת הר המור. אומרים לו שהמפלגות הערביות הן הבעיה והוא, ללא היסוס, דורש לחקור באזהרה את טיבי, עבאס, אבו שחאדה וחבר כנסת נוסף, כדי להחשיד את הבוחרים הערבים ולערער על הלגיטימיות של התוצאות. קשה שלא לראות בזה את מה שזה באמת: ניסיון של נתניהו לבצע, באמצעות ראש השב"כ, הפיכה משטרית שקטה.
גם בתוך הארגון לא כולם מיישרים קו: לפי "כאן חדשות", שלושה בכירים בשירות התנגדו לגישתו. והיועצת המשפטית לממשלה, מי שבשנים האחרונות מצילה אותנו מעצמנו, יצאה בהודעה חסרת תקדים: במדינת חוק לא חוקרים נבחרי ציבור בלי ראיות, וההתנהלות הזאת משרתת את הנסיונות "לערער על הכרעת הבוחר".
תסתכלו על הרצף: "מנסים לגנוב לנו את הבחירות", 4,612 קולות שהתבררו כחשבון שגוי, "רע"מגייט", שנופח לרעידת אדמה. ועכשיו השב"כ. אם הייתה התערבות זרה - שתיחקר עד הסוף. אבל חקירה מתחילה בראיות, לא ברשימת שמות. המטרה כאן אחרת: לשתול בלב ציבור גדול את התחושה שהבחירות נגנבו, ולסמן את המפלגות הערביות כאיום ביטחוני כדי שאיש לא יעז להתקרב אליהן.
כך נראית אנרכיה בתחילתה: לא טנקים ברחובות, אלא שחיקה של האמון בשופטים, בשומרי הסף ובספירת הקולות עצמה.
יש מי שיגידו, שלמזלנו המזימה נפלה בידי מי שאינו מבין את גבולות תפקידו. ראש שב"כ שהצהיר בפומבי על נאמנותו לדרג הנבחר. למלך ולא לממלכה. אבל אי אפשר להישען רק על חוסר הכישרון של מי שמנסה לפגוע בדמוקרטיה.
ולך כבוד הנשיא, אני מציעה ללכת ישר! להודיע בהקדם שתטיל את המנדט על איזנקוט. זה אמנם צפוי, אבל זה לא נגמר עד שזה נגמר
יש רק דרך אחת לעצור את הסחרור: ממשלה. מהר. הרצוג צריך עכשיו לא עוד סבב התייעצויות, ולא עוד ניסיון לתפור אחדות שאיש לא רוצה. ולך כבוד הנשיא, אני מציעה ללכת ישר! להודיע בהקדם שתטיל את המנדט על איזנקוט. זה אמנם צפוי, אבל זה לא נגמר עד שזה נגמר. נתניהו לא יוותר וגוש השינוי צריך להיערך לזה. ראשי הגוש צריכים להפסיק להתקוטט על כיסא יו"ר הכנסת, ולהציג ממשלה: שמות, קווי יסוד, לוח זמנים. הם פתחו במשא ומתן עם החרדים, ומיד יש מי שמייצרים כאוס ומגייסים את המילים המקודשות: "הבטחת בחירות".
מוטב לשאול את נתניהו מתי בדיוק קיים הבטחה שנתן לפני בחירות. את הרוטציה שהבטיח לגנץ? השאלה היא לא אם ההבטחה הופרה, אלא בשביל מה: בשביל כיסא או בשביל אינטרס עליון וקיומי. ולהוציא את המדינה מהסחרור שבו היא נמצאת הוא בדיוק אינטרס כזה.
גם החלפת יו"ר הכנסת ב-10 בנובמבר, היא לא "הפיכה", כפי שיטענו בליכוד. זה בדיוק מה שהחוק מאפשר לרוב של 61. ואם בליכוד מאיימים שהחלפת אוחנה תסגור את הדלת לאחדות, הרי שהדלת הזאת נסגרה כבר השבוע, בלשכת ראש השב"כ, כשלפיד קבע שזיני והבחירות באמריקה חיסלו כל אפשרות לאחדות בראשות נתניהו.
התעמולה של נתניהו כבר ייצרה מצג שווא חדש: "ממשלת אחדות". אחדות בנוסח נתניהו פירושה ממשלת נתניהו, עם כמה שותפים שמסכימים לשמש לה קישוט. רוצים אחדות באמת? בבקשה: בראשות איזנקוט, כשנתניהו מוזמן לכהן תחתיו. אה, לא?
וליברמן? אחרי שמיצה את כל תשומת הלב, וקיבל פעם נוספת את ההכרה הציבורית במוזרות ובאניגמטיות שלו, הוא המליץ על איזנקוט. ובינתיים קורים שלושה דברים שמשנים את התמונה: יהדות התורה, לראשונה מזה 20 שנה, לא המליצה על נתניהו; רע"מ המליצה על איזנקוט; וכך עשתה גם הרשימה המשותפת. עם מספר הממליצים על איזנקוט לעומת הממליצים על קואליציית נתניהו - כבר אין מקום לוויכוח.
ועכשיו אלינו, תומכי גוש השינוי: אנחנו שקטים מדי. מול ביתו של איזנקוט בהרצליה עומדים מפגינים נגדו, ועל המדרכה ממול כמעט אין איש. זה הזמן לצאת מהבית, בהמונים, יום ולילה: מול משכן הנשיא, מול הכנסת ביום ההשבעה, בכל צומת. מחאה לא אלימה, על פי החוק, בלי קללות ובלי עימותים. לא נגד הגוש השני, אלא בעד הקלפי, בעד אזרחים ערבים שמוצגים כאיום ובעד עובדי ציבור שמנסים להפחיד אותם.
ולמצביעי הימין שמאמינים בדמוקרטיה: ההכרעה הזאת שייכת גם לכם. מי שמוכן היום לפסול קולות של אזרחים ערבים בלי ראיות, יפסול מחר את שלכם
ולמצביעי הימין שמאמינים בדמוקרטיה: ההכרעה הזאת שייכת גם לכם. מי שמוכן היום לפסול קולות של אזרחים ערבים בלי ראיות, יפסול מחר את שלכם. ומי שמסית היום במילים - מחר הוא יחזיק בנשק.
מלחמת אזרחים מתחילה בתחושה שהמשחק מכור. התשובה לתחושה הזאת היא רוב גדול, נחוש ולא אלים, שעומד ברחובות ואומר: ספרנו, הכרענו, ועכשיו מכבדים. לאף אחד אין זכות להרוס מדינה רק כדי שהמנצחים לא יבנו אותה.
השבוע, ביום השנה הלועזי לרצח רבין, נזכרנו מה קורה כשהרוב שותק והשוליים צועקים.
בנובמבר 2026 אין לנו את הפריבילגיה הזאת.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.11.26
