כ-30 מטפלות הורשעו בעבירות של תקיפת ילדים בין 2022 ל-2024, שכללו בין היתר דחיפה והטחה, הפלה והכאה, האבסה והושבה בכוח. המקרים שהצטברו בשנתיים האחרונות עוד לא נכנסו לסטטיסטיקות, אך ברשות לשיקום האסיר מספרים על מספרים שרק הולכים וגדלים. כניסת המצלמות למעונות חוללה מהפכה אמנם בתחום ההרשעות, והובילה לזינוק במספר המטפלות שנפתח נגדן הליך פלילי, אך מתברר כי הן כשלעצמן לא מונעות את המעשים.
אילוסטרציה
המצלמות לא מרתיעות, וכך גם הענישה, המחמירה למדי. ״זה לא גורם הרתעה, וזה מדאיג״, אומרת מנהלת תחום הנשים ברשות לשיקום האסיר, רוני שפירא. המסקנה שלה היא שמבלי להמעיט מחומרת העבירות, גם המערכת צריכה טיפול יסודי, ותנאי ההעסקה של המטפלות חייבים להשתנות. "יש בעיה מוסדית עמוקה״, היא אומרת, ״צריך להסתכל על ההקשר הארגוני שבו פועלות המטפלות: שכר נמוך, תנאי העסקה ירודים, תקנים חסרים. הן מתארות מציאות תעסוקתית של עומס, שחיקה, שכר נמוך, ריבוי משימות וריבוי שעות. שום דבר כזה לא מספק בדל של הצדקה, אבל אי אפשר להתעלם מההקשר״.
ד"ר גלית בינט ממכללת אורנים סקרה שורה של הכרעות דין שנמסרו בשנים האחרונות בעניינן של מטפלות שהואשמו בעבירות תקיפה. מבלי להמעיט בחומרת העבירות, מתוך החומרים המשפטיים צף גם הרקע: הלחץ שבו היו נתונות בשל עומס העבודה, הניסיונות להשיג סדר ושליטה בגן מבלי שידעו כיצד לעשות זאת, וחוסר האונים שנבע ממחסור בידע וכלים.
ארבע שעות הדרכה בחודש
על אף החשדות הכבדים וכתבי האישום המזעזעים מהעת האחרונה, חשוב לזכור שהאלימות הקשה אינה חזות הכל. בישראל פועלות יותר מ-5,000 מסגרות מפוקחות לגיל הרך, שבהן מועסקות יותר מ-30 אלף מטפלות. מספר מקרי האלימות שנחשפו ושהבשילו לכדי כתב אישום בין השנים 2022 ל-2024, על פי נתוני מרכז המחקר של הכנסת, הסתכם בכ-30.
במובנים רבים, תחום הגיל הרך עבר שינוי חיובי בשנים האחרונות: חוק הפיקוח, שנכנס לתוקף ב-2021, החיל לראשונה חובת דיווח ופיקוח גם על מסגרות פרטיות שבהן שבעה ילדים או יותר - וכיום מסגרות מחויבות בהגשת בקשה לקבלת רישיון, ובהצגת הוכחות לכך שהמקום עומד בנהלי בטיחות בסיסיים. במקביל נכנס לתוקף החוק המחייב התקנת מצלמות במסגרות החייבות בפיקוח.
העברת האחריות על מסגרות הגיל הרך למשרד החינוך קידמה גם היבטים חשובים בהכשרת המטפלות ובפיקוח: כיום מועסקות במרבית הרשויות המקומיות נשות מקצוע המרכזות תחום הגיל הרך, ובנוסף לכך המשרד מעסיק מפקחות שתפקידן לבקר במסגרות השונות. מהלך נוסף שקודם עם המעבר למשרד החינוך הוא עיגון החובה להכשיר את המטפלות - בהיקף 220 שעות הדרכה. בנוסף לכך, המסגרות מחויבות בביקור חודשי במשך ארבע שעות מטעם מדריכה שהוכשרה לתחום.
אלא שהאתגרים והפערים בשטח רבים: דו"ח מבקר המדינה מיוני האחרון הצביע על כך שכיום מפקחת אחת אחראית בממוצע על 80 גנים - שיפור לעומת תחילת דרכו של משרד החינוך בתחום, אך עדיין מדובר ביחס גבוה שאינו מאפשר ביקורים בתדירות גבוהה. בדיקת המבקר העלתה כי בכ-14% מהמעונות שנבדקו לא בוצע אף לא ביקור אחד מטעם מפקחת של המשרד, וב-40% מהמעונות בוצע ביקור יחיד במשך שנה שלמה. לשם המחשה, במעון "לוצ'יק" באריאל, שבו נחשפו לאחרונה מקרי התעללות קשים, התבצע ביקור הפיקוח האחרון בחודש מאי - כלומר בשנת הלימודים הקודמת.
בשנים האחרונות נשחקו גם המשאבים שהוקדשו להדרכה פדגוגית לצוותים: בשנים 2023 ו-2024 העביר המשרד לרשויות המקומיות תקצוב שהספיק לעתים ל-10 שעות הדרכה חודשיות למסגרת, אך בשנתיים האחרונות חל קיצוץ ובמסגרתו מועבר תקצוב המספיק לארבע או חמש שעות הדרכה בלבד. ״זה פשוט לא מספיק״, אומרת זוהר מזור, מדריכה חינוכית לגיל הרך המכהנת כיו״ר איגוד המדריכות, ״את עוד לא פותחת את הפה, וכבר נגמרה מכסת השעות והפעם הבאה שבה תגיעי תהיה בחודש הבא״.
מזור מסבירה כי המדריכות הן ״גורם תמיכה ראשון עבור המטפלות״ וכתובת לפניות סביב אתגרים במעון, הרבה לפני אירועי הקצה שמגיעים לכותרות. ״להדרכה טובה יש יכולת לייצר תשתית שתמנע הידרדרות״. ואולם, הצמצום בשעות ההדרכה מקשה על מיצוי הפוטנציאל בתפקיד ומוביל לעזיבת מדריכות.
מעגל של לחץ
גם בתחום ההכשרה נראה שקיים פער בין חזון למציאות. ״התחלופה פשוט גבוהה מדי״, אומרת אשת מקצוע שמכירה את הנושא מקרוב, ״כבר יצא לנו לראות מטפלות שעוזבות את המקצוע תוך כדי ההכשרה״. מה גם שהכשרה אינה פתרון קסם. "יש מקרים שבהם מחנכות עברו הדרכה שמטרתה מיגור תופעת האלימות בגני הילדים, והן בעלות ניסיון רב בחינוך בגיל הרך, אך אלו לא תמיד סייעו בהתמודדות עם מערכת הלחצים שבה הן נתונות״, נכתב במחקר של בינט.
יעל אור, יועצת בכירה לשיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, שומעת מהמטפלות המתעללות הכל. בין כותלי הכלא או לאחר השחרור, הן מספרות לה על הדחיפות, ההפלות וההאבסה בכוח, על הפעמים שבהן איבדו סבלנות והתנהלו באופן אגרסיבי מדי כלפי התינוקות שהן טיפלו. "הסיפורים חוזרים על עצמם", אומרת אור, ״לחץ שהלך וגדל - לחצים כלכליים, בריאותיים, טיפול בבן משפחה חולה״.
לנסיבות החיים מתווספת גם המציאות בתוך המעון לגיל הרך: מחסור בכוח אדם, בקשות חוזרות ונשנות לוותר על יום חופש כי אין מטפלת מחליפה. האלימות לא מתחילה ביום אחד. ״הרבה נשים מספרות שעבדו שנים במקום מסוים, ואז הגיעה תקופה קשה״.
הלחץ בעבודה הוא מעגל קסמים שמזין את עצמו: ככל שהלחץ עולה, מטפלות רבות יותר עוזבות את המקצוע - וכך גובר הלחץ על הנותרות. ״זה מקצוע שהשכר והמעמד שלו אינם תואמים את האחריות העצומה שהוא כולל", אומרת ד"ר יערה שילה, מהמכללה האקדמית אפרתה, הפעילה מזה שנים רבות לקידום תחום הגיל הרך, "כשבכיתה אחת חסרה מטפלת, ילדים בני חודשים ספורים נשארים עם מבוגרת אחת שמנסה להספיק את מה שנועד לשתיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.11.26
