פשרה היא לא עניין מגונה. היא כורח. משום שאם כל צד – מדיני, פוליטי — יתעקש על הצדק המוחלט שלו, ואך ורק שלו, אז כמו שכתב יהודה עמיחי, "מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים". פשרות עושים עם הגרוע שבאויבים. אז בוודאי שגם עם יריבים.
ובכלל, פשרה היא לחם חוקה של הדמוקרטיה. היא המהות. האלטרנטיבה היא אוטוקרטיה. שם אין צורך בפשרות. את האמת הבסיסית הזאת אנחנו שומעים חמש פעמים ביום מאז יום הבחירות. כל מי שטיפס על עץ גבוה, עם התחייבויות חוזרות ונשנות, הכין כבר סולם כדי לרדת מהעץ. וזה בסדר. הרי אפילו כדי להגיע להפסקת אש עם החמאס נאלץ נתניהו לחתום על הסכם שכולל הכרה במדינה פלסטינית. הוא מתנגד. והוא חתם.
נתפלי בנט גדי איזנקוט אביגדור ליברמן יאיר גולן
נתפלי בנט גדי איזנקוט אביגדור ליברמן יאיר גולן
(צילום: יריב כץ, עוז מועלם)
אלא שלפעמים יש בלבול. פשרה היא לא כאשר צד אחד מכתיב הסכם לצד השני. פשרה היא לא כניעה. והכניעה המבישה ביותר היא כאשר הצד הפוגע, הצד שהפסיד, הצד הפונדמנטליסטי, הוא זה שמכתיב את תנאי הכניעה.
עכשיו זו ארה"ב, שמנהלת משא-ומתן עם איראן, גם אם לא במגעים ישירים. היא הציבה קווים אדומים. זה מו"מ בין מעצמה אדירה, החזקה בעולם, לבין צד מובס ("חיסלתי את חיל האוויר וחיל הים שלהם", אמר טראמפ, וחזר ואמר). אבל מזכר ההבנות שנחתם ביוני כלל ביטול סנקציות, והקמת קרן השקעות של 300 מיליארד דולר לפיצוי על נזקי איראן. הוא לא כלל את הפסקת מימון שלוחות הטרור, ולא מילה אחת בנושא הטילים הבליסטיים. זה לא היה הסכם פשרה. זה היה הסכם כניעה.
ועכשיו זה גם גוש השינוי שהבטיח, בעיקר, שוויון בנטל, ועדת חקירה ממלכתית והקמת קואליציה ללא המפלגות הערביות. אין שום אפשרות להקים ממשלה תוך כדי שמירה על כל ההבטחות. פשרה היא צו השעה. אבל הצד המנצח, גוש השינוי, מתנהג כמו הצד המובס. לפי הדרישות של אגודת ישראל – ליברמן גורר את הגוש לכניעה. משום שנכון, אין סיכוי לגייס 110,000 משתמטים, וגם לא 60,000. לא יקרה. אבל ככל שמדובר בפשרה – יש צורך להגיע לנוסחה שתגדיל משמעותית את מחזורי הגיוס.
מאז שנות השבעים צמח הפטור מקצת יותר משני אחוזים מכלל מחזור הגיוס לקצת פחות מעשרים אחוזים. פשרה היא שינוי כיוון, כדי לחזור לפטור שיינתן לאחוזים בודדים. פשרה מחייבת התניה בין לימודי ליבה לתקציבים. פשרה מחייבת ביטול כל התקציבים לעידוד ההשתמטות. פשרה יכולה לאפשר גרעין של מעין "עתודה חרדית" של מאות, שתורתם אומנותם. גם "מתווה ליברמן" מ-2018 יכול לשמש כבסיס לפשרה, עם שינויים מסוימים, שלא יכללו עוד הטבות לחרדים, אלא התאמה לדרישות צה"ל.
לפחות לפי ההתבטאויות של הנושאים ונותנים מטעם החרדים – לא מדובר בפשרה. הם דורשים כניעה
"הבנה אינה ויתור על עקרונות, והידברות אינה מחיקה של קווים אדומים", כתב ליברמן לפני ימים אחדים, על רקע העובדה שהביקורת עליו הולכת וגוברת. בעניין שותפות עם ערבים, הוא כותב עליהם כמעט כמו נתניהו: "חלק מהח"כים שלהם מזדהים באופן פומבי עם חמאס, מגדירים אותו ארגון צדקה ומאשימים את מדינת ישראל ברצח עם ובפשעים נגד האנושות".
זו גם אמירה מטעה וגם טעות פוליטית. אכן, היו התבטאויות מעוררות חלחלה, אבל נדמה שהיחידי שהיה קרוב להזדהות עם החמאס, סמי אבו שחאדה, נפסל מריצה לכנסת. עבד-אלמאלכ דהאמשה, שהעניק לגיטימציה לחמאס – כבר לא מכהן בכנסת. כך שיש חשש שליברמן מנסה להצדיק את ההתקרבות לחרדים בדמוניזציה של חברי הכנסת הערביים.
וזו גם טעות פוליטית. משום שכאשר ליברמן מנסה לתרץ את הבחירה שלו באופציה החרדית על ידי דמוניזציה של הערבים – הוא רק מגדיל את כוח המיקוח של החרדים. וזה קצת מוזר. משום שליברמן לא נולד אתמול. וגם אם יצליח להגיע להסכם עם אגודת ישראל, ש"ס עדיין לא בכיס שלו. רחוק מכך. כך שגם עם הסכם עם אגודת ישראל הוא יהיה זקוק לתמיכה של לפחות חלק מהערבים. אז מה, לעזאזל, הוא עושה? אם יתברר שליברמן מצליח לגבש פשרה היסטורית, גם אם לא גיוס מיידי לכולם – הוא יהיה ראוי לכל ברכה. אבל לפחות לפי ההתבטאויות של הנושאים ונותנים מטעם החרדים – לא מדובר בפשרה. הם דורשים כניעה.
אין שום קשר בין משטר האייתולות לבין החרדים. הראשונים בעיקר רוצחים. המקסימום של החרדים הוא חסימת כבישים. אבל אלה ואלה הם הצדדים החלשים. המפסידים. הראשונים בשדה הקרב. האחרונים בבחירות. והם, דווקא הם, מסרבים למעשה לפשרה. הם רוצים כניעה. לגוש השינוי יש הזדמנות היסטורית להקים ממשלה – כן, עם תמיכה ערבית מבחוץ, בלי צורך בשום כניעה, ורק אז להציע פשרות לחרדים. אבל המנצחים התבלבלו. ויש חשש שאנחנו בדרך לכניעה מבישה. לא לפשרה.