הקלפיות אמנם ייסגרו ביום שלישי הבא, 27 באוקטובר, בשעה 22:00 בערב, אבל ההכרעה בבחירות 2026 עדיין תהיה רחוקה. רוב הסקרים לא חוזים 61 מנדטים לאף אחד מהגושים, ובתרחיש כזה יעברו מושגים כגון "ממשלת מעבר", "ממשלת מיעוט" ו"רשת ביטחון" ממאמרי הפרשנות לכותרות הראשיות, וילוו את הציבור הישראלי בשבועות ואולי אפילו בחודשים הבאים. לפני שזה קורה, הנה הסבר על כל אחד מהם, כולל דוגמאות.
גלריה
ראשי המפלגות המתמודדות בבחירות 2026
(צילום: shutterstock, שלו שלום, אלעד מלכה, דוברות הרשימה המשותפת, ריאן פרויס, אלכס קולומויסקי)
הממליצים
(או: מי יקבל את המנדט מהרצוג?)
הרכבת ממשלה היא מרוץ נגד שעון עצר שקבוע ב"חוק יסוד: הממשלה". השעון מתחיל לתקתק כשמונה ימים אחרי סגירת הקלפיות, כשוועדת הבחירות המרכזית מגישה לנשיא המדינה את התוצאות הרשמיות. בשלב זה יזמן יצחק הרצוג למשכנו את נציגי כל הסיעות וישמע מהם על מי הם ממליצים. לכל היותר שבעה ימים לאחר מכן הוא יטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שלשיטתו הוא בעל הסיכוי הטוב ביותר, שזה בדרך כלל מי שיש לו הכי הרבה ממליצים.
- עדכוני בחירות שוטפים גם בערוץ הוואטסאפ של ynet - להצטרפות לחצו כאן
למועמד הראשון שעליו הוטל המנדט יש 28 ימים להציג ממשלה, והנשיא רשאי להאריך את המועד בעד 14 ימים נוספים. אם המועמד נכשל, להרצוג יש שתי אפשרויות: הראשונה היא להטיל את המשימה על חבר כנסת אחר (מן הסתם מועמד הגוש הנגדי) ל-28 ימים, הפעם בלי אפשרות הארכה.
האפשרות השנייה, והלא סבירה, היא להודיע שאינו רואה אפשרות להרכיב ממשלה. אלא שגם אז לא מדובר בסוף הסיפור: ב-21 הימים הבאים רשאי רוב של 61 ח"כים לפנות לנשיא בכתב ולבקש שיטיל את התפקיד על אחד מהם, שיקבל 14 ימים להקים ממשלה. אם גם הניסיון הזה ייכשל, הכנסת תתפזר אוטומטית וישראל תלך שוב לבחירות.
בשבוע שעבר, בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות", אמר הרצוג שיעשה כל שביכולתו כדי למנוע בחירות חוזרות. ב-ynet פורסם שהוא העלה בפני מחנה השינוי רעיון של ממשלת אחדות, ועורר סערה בין ראשי המפלגות שהביעו התנגדות למהלך.
ממשלת מעבר
(או: למה התכוון אחמד טיבי)
"ממשלת מעבר" היא למעשה הממשלה היוצאת, שממשיכה לכהן עד שתושבע ממשלה חדשה. לא מדובר במעמד שמישהו מעניק לה או שולל ממנה: לפי עקרון הרציפות ב"חוק יסוד: הממשלה", המדינה לא נשארת אף רגע בלי ממשלה. לכן, כל עוד לא הושבעה ממשלה חדשה, נתניהו ושריו ימשיכו בתפקידיהם בלי קשר לתוצאות הבחירות.
הרצוג על היום שאחרי:
(צילום: ירון ברנר, טל אזולאי, אורי דוידוביץ)
איך לא תאפשר? ח"כ אחמד טיבי
(צילום: REUTERS/Ammar Awad)
באופן רשמי, לממשלת מעבר יש סמכויות כמו לממשלה רגילה, אולם בפועל ההנחיות המשפטיות מחייבות אותה בריסון (בדומה לתקופת הבחירות עצמה). כלומר, לא ניתן להכריע על מינויים בכירים או להעביר החלטות שיש להן השפעה עתידית על עיצוב מדיניות או הקצאת תקציבים, אלא רק ניהול שוטף.
ח"כ אחמד טיבי, מספר 2 ברשימה המשותפת, הכריז השבוע ש"לא נאפשר לנתניהו להיות ראש ממשלת מעבר". אלא שכאמור, ממשלת מעבר ממשיכה באופן אוטומטי, ואין הצבעה שבה ניתן "לא לאפשר אותה". הכוונה של טיבי הייתה שמפלגתו תפעל לכך שנתניהו לא יעמוד לאורך זמן בראש ממשלת המעבר ויוביל אותה לבחירות הבאות, אם וכאשר. איך עושים את זה? יש כמה אפשרויות.
ממשלת מיעוט
(או: זיכרונות מממשלת רבין)
61 הוא כנראה המספר הכי מפורסם בפוליטיקה הישראלית, אלא שהחוק כלל לא דורש אותו בכל הקשור להקמת ממשלה. ממשלה נכנסת לתפקידה אחרי שהכנסת מביעה בה אמון ברוב של המצביעים. כלומר יותר "בעד" מאשר "נגד", ואין שום חובה שיהיו 61 תומכים. גם 55 מול 54 מספיקים.
על כן, "ממשלת מיעוט" היא כזאת שהמפלגות החברות בה אמנם מונות פחות מ-61 מושבים, אבל היא שורדת כי חלק מהאחרים נמנעים, נעדרים או תומכים בה מבחוץ. במפלגות מחנה השינוי טוענים שגם הקמת ממשלת מיעוט, כזאת שתתפרק תוך זמן קצר בשל היעדר רוב בכנסת, עדיפה על פני המשך השליטה של נתניהו בממשלת מעבר עד קיום הבחירות החוזרות.
תמיכה מבחוץ
(או: מי ייתן רשת ביטחון?)
המשמעות של תמיכה מבחוץ (או בשמה העממי "רשת ביטחון") היא הסדר רשמי או אחר שבמסגרתו מפלגה לא נכנסת לקואליציה ולא מקבלת תיקים, אבל נמנעת מלהפיל את הממשלה. היא יכולה להצביע בעדה או רק להימנע בהצבעות קריטיות. בתמורה היא עשויה לקבל התחייבויות בנושאים שחשובים לה, למשל תקציבים או חקיקה. אותה מפלגה לא אחראית למדיניות הממשלה, ובמקביל הקואליציה לא אחראית לעמדותיה. הדבר מאפשר שיתוף פעולה בין מפלגות שלא יכולות או לא רוצות לשבת יחד סביב שולחן הממשלה.
יו"ר הרשימה המשותפת, יוסף ג'בארין, הכריז שמפלגתו מוכנה לנהל מו"מ על רשת ביטחון מול כל ממשלה שתחליף את נתניהו. חברו טיבי פירט את התנאים: אימוץ התוכנית של הרשימה המשותפת למאבק באלימות ובפשיעה; עצירת הריסות הבתים וחתירה לאופק מדיני (הוא השווה זאת לגוש החוסם שאפשר בשנות ה-90 את ממשלת רבין השנייה).
הקרב על הפטיש. יו"ר הכנסת אמיר אוחנה
(צילום: שלו שלום)
אלא שחלק מראשי מפלגות מחנה השינוי מקפידים להכריז שוב ושוב שלא ישתפו פעולה בנושא הזה עם המפלגות הערביות, גם לא באמצעות רשת ביטחון. הבטחות מסוג זה ניתנו גם לפני בחירות 2021 ובמהלך המו"מ הקואליציוני שהתנהל אחריהן, ואיך זה נגמר – כולם יודעים.
רשת ביטחון אפשרית נוספת, לפחות על הנייר, היא של יהדות התורה. באופן רשמי ראשיה לא שוללים את האפשרות של שיתוף פעולה עם קואליציית מחנה השינוי תמורת חקיקה ותקציבים החשובים לציבור החרדי. אלא שכאן ייאלצו מפלגות האופוזיציה הנוכחית לבלוע צפרדע משמעותית, מאחר שחקיקת פטור מגיוס תהיה דרישת בסיס של יהדות התורה.
אי אמון קונסטרוקטיבי
(או: התרחיש הבלתי סביר)
מאז 2014, הדרך היחידה להפיל ממשלה בהצבעה היא באמצעות "אי אמון קונסטרוקטיבי": 61 חברי כנסת צריכים להצביע בעד ממשלה חלופית מסוימת, עם ראש ממשלה מסוים. כאן חובה להגיע לרוב מוחלט מבין 120 הח"כים, אלא שכאמור, הדבר יחייב שיתוף פעולה פוליטי מאז'ורי עם המפלגות הערביות, דבר שלפחות באופן רשמי – "ביחד" ו"ישראל ביתנו" מתנגדות לו.
יו"ר הכנסת
(או: ההכנה לבחירות הבאות)
הקרב הראשון, עוד לפני השבעת הממשלה, עשוי להיות על השליטה בכנסת. במחנה השינוי עמלים בימים אלה על תיאום מהלך פרלמנטרי להחלפת יו"ר הכנסת אמיר אוחנה מיד לאחר הבחירות, והמטרה ברורה: לשים יד על התפקיד האסטרטגי לקראת תרחיש של בחירות נוספות.
מינוי יו"ר כנסת חדש יוכל לאפשר למחנה השינוי לשלוט בסדר היום החקיקתי. גם אם ישראל תהיה בדרך לבחירות נוספות, יו"ר הכנסת החדש יוכל להעלות להצבעה יוזמות מורכבות כמו חוק ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר, חוק הגבלת כהונת ראש ממשלה ועוד.
לפי החוק, אוחנה יכול להמשיך לשמש בתפקידו בתקופת המעבר ואת ההצבעה על החלפתו יש לקיים רק עם הקמת ממשלה חדשה. על פניו, זה יכול לקחת גם חודשיים. אבל פסק דין בבג"ץ אדלשטיין (יולי), שניסה למנוע ב-2020 את כינוס המליאה לצורך הצבעה על החלפתו, קבע שדרישה של 61 ח"כים לקיים הצבעה על מינוי יו"ר חדש מחייבת לקיים אותה מיד, גם לפני מועד כינון הממשלה.
במחנה השינוי רואים בכך מהלך פרלמנטרי שאינו דומה להקמת ממשלה, ולכן ניתן לתאם אותו עם רע"מ והרשימה המשותפת. ח"כ טיבי אמר בראיון שיתמוך בהחלפת אוחנה.
