שלוש מפלגות "הגוש השלישי", שיצאו לדרך בקול תרועה רמה עם תחילת מערכת הבחירות, מגיעות לישורת האחרונה של הגשת הרשימות עם כישלון פוליטי מהדהד. זה נשמע מבטיח, נראה מסקרן, ופוליטיקאים מוכרים ומנוסים לקחו את המושכות, גייסו שמות נוצצים והבטיחו להציע לציבור בדיוק את מה שלכאורה חיפש: אלטרנטיבה שאינה שייכת באופן מובהק לאף אחד מהגושים. אלא שברגע האמת התברר שלסחורה הזאת כמעט אין קונים.
גלריה
(צילום: עמית שאבי, רפי קוץ, אלכס קולומויסקי, shutterstock, מארק ישראל סלם, מוטי קמחי, דנה קופל)
איילת שקד, ששמה הוזכר לאורך מערכת הבחירות כאחת הדמויות שעשויות להשתלב באותו מרחב פוליטי, הודיעה לבסוף כי תישאר בחוץ - ובפוסט שפרסמה הערב (ראשון) בפייסבוק סיפקה למעשה הסבר גם לכישלון הרחב יותר של "הגוש השלישי". "קיוויתי כי אחרי 7 באוקטובר המציאות הפוליטית בישראל תשתנה", כתבה, אך לדבריה גם הפעם "המערכת הפוליטית מתכנסת לאותם דפוסי מחנאות וחרמות, שני גושים שבעיניי מפרקים את המדינה".
שקד הסבירה כי היא עדיין מאמינה ב"ממשלה רחבה חוצת גושים", אך הודתה כי אינה רואה אפשרות ממשית להקים ממשלה כזו במציאות הפוליטית הנוכחית. "לא ראיתי דרך ריאלית לייצג אתכם כמו שצריך. אם הייתה כזו הייתי אומרת - הנני", כתבה לתומכיה שביקשו ממנה לחזור לזירה.
במובן הזה, ההחלטה שלה להישאר בחוץ היא אולי הביטוי החד ביותר למצבה של אותה נישה פוליטית: היה נדמה שיש ביקוש למפלגה שתסרב לבחור באופן מוחלט בין שני המחנות, אבל ככל שהתקרבה הגשת הרשימות התברר שקשה מאוד להפוך את הרצון ב"אחדות" למנדטים. שקד לפחות בחרה שלא לקחת את ההימור ולהצטרף לאחת המפלגות שנאבקות כעת על חייהן הפוליטיים.
שקד. "לא ראיתי דרך ריאלית לייצג אתכם"
(צילום: דנה קופל)
זה התחיל במפלגת "האחדות" של גלעד ארדן ויולי אדלשטיין, המשיך במפלגת הבית הציוני-המילואימניקים של חילי טרופר ויועז הנדל, וכעת עלול להסתיים גם בכחול לבן של בני גנץ. גנץ, שהוציא את עצמו מגוש השינוי וביקש ליצור לעצמו מרחב פוליטי עצמאי, היה במידה רבה ממייסדי אותו "גוש שלישי". אלא ששתי המפלגות האחרות כבר קרסו ונמחקו מהמפה, וכחול לבן עצמה נמצאת כעת במאבק הישרדות.
אחרי החלטתה של שקד להישאר בחוץ, גם האפשרויות של גנץ הצטמצמו עוד יותר. אין כרגע שותף טבעי שאיתו יוכל להתאחד או להתחבר, וגם בקרב אחרוני חברי הכנסת שנותרו בסיעתו גוברת אי-הנוחות. הם אינם מעוניינים להיגרר למרוץ שעלול להסתיים מתחת לאחוז החסימה - ובאובדן קולות למחנה כולו. ח"כ מיכאל ביטון, מהאנשים הקרובים לגנץ במשך שנים, צפוי להודיע על פרישה. למרות הכול, גנץ מתעקש בינתיים להמשיך עד הסוף.
ארדן גילה כמה קשה להקים מפלגה
גלעד ארדן יצא לדרך מתוך יומרה להוביל קו פוליטי חדש, כזה שינסה להשאיר מאחור את החלוקה של מערכות הבחירות האחרונות ל"רק ביבי" ו"רק לא ביבי". הוא הציג את רעיון ה"אחדות" כמוצר מבוקש במיוחד אחרי טבח 7 באוקטובר והמלחמות שבאו בעקבותיו, אבל לא הצליח לתרגם את הסיסמה לכוח פוליטי ממשי.
גם ההתנהלות סביב המפלגה עוררה לא מעט סימני שאלה. דווקא בימים הקריטיים שלפני סגירת הרשימות ארדן שהה בחו"ל, וגם קודם לכן נדמה היה שהקמפיין מתנהל בעצימות מוגבלת. ב-29 באוגוסט הגיעה לידי ynet ידיעה שלפיה ארדן החליט לפרק את מטה הבחירות שלו, וכי ללא איחוד משמעותי הוא לא ימשיך במרוץ.
ארדן ואדלשטיין. הקמפיין לא הניע בשום שלב
(צילום: עידו ארז)
הנדל וזליכה. הפעם המסר יעבוד?
"זה שקר מוחלט מאין כמוהו", הגיב אז אחד ממקורביו. "הכול עובד רגיל. איש אחד לא זז". אלא שבחלוף הימים התברר שהמידע היה נכון. במובן מסוים, ארדן עצמו כבר חזה את הקושי עוד לפני שיצא לדרך. "להקים מפלגה זה דבר הרבה יותר מורכב וקשה ממה שחשבתי", אמר לפני שהחליט להתמודד באופן עצמאי.
גם מפלגת המילואימניקים של יועז הנדל ביקשה למצב את עצמה כחלק מאותו מרחב פוליטי לא מזוהה. לזכותו של הנדל ייאמר כי הוא היה בין הפוליטיקאים הבודדים שבאמת שירתו מאות ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. היה לו סיפור פוליטי ברור לכאורה, אבל אחרי שלוש שנים של מלחמה מתמשכת, גם הסנטימנט הזה כבר לא הספיק לבדו כדי לסחוף מצביעים.
הבעיה המרכזית הייתה במסר. הנדל, טרופר ואנשיהם התקשו לספק תשובה פשוטה לשאלה הבסיסית ביותר של הבוחר: מה בדיוק תעשו ביום שאחרי הבחירות? האם יצטרפו לממשלה בראשות נתניהו? האם ישלימו לגדי איזנקוט 61 מנדטים? או שמא ינסו לכפות ממשלת אחדות - ואם כן, כיצד בדיוק? ככל שהשאלות התרבו, המסר היטשטש. הציבור, בסופו של דבר, לא השתכנע.
ייתכן שמי שנהנה יותר מכל מהתרסקות "הגוש השלישי" הוא גדי איזנקוט. לא בהכרח משום שפעל באופן אקטיבי לפרק אותו, אלא מפני שההתפתחויות הסתדרו לטובתו. המפלגה של ארדן התאיידה ואת חילי טרופר הוא הצליח למשוך לרשימתו. בכך הוא הפחית סיכונים.
איזנקוט וטרופר. הרמטכ"ל לשעבר הוא המרוויח הגדול
(צילום: יהב טרודלר)
כעת נותרה מבחינתו משימה אחת גדולה: להזיז את גנץ מהדרך. אלא שכאן הסיפור כבר אינו רק פוליטי. היחסים בין השניים עמוסים במשקעים, ביצרים אישיים ובלא מעט תסכול שהצטבר לאורך השנים. אחרי שדרכיהם נפרדו, ואחרי שאיזנקוט בנה לעצמו בית פוליטי חדש, האפשרות שגנץ יתעקש להתמודד עד הסוף עלולה להפוך את הקרב ביניהם מאיום אלקטורלי לעימות אישי ופומבי.
כך, בתוך שבועות ספורים, התפוגגה כמעט לחלוטין ההבטחה ל"גוש שלישי" משמעותי. מה שנראה בתחילת הדרך כמו מרחב פוליטי שיכול היה לשנות את מאזן הכוחות, הפך לקראת הגשת הרשימות לבית קברות של מפלגות חדשות - ולתזכורת נוספת לכך שבמערכת הפוליטית הישראלית, בין רעיון שנשמע טוב לבין מעבר אחוז החסימה מפריד לעיתים מרחק עצום.
