הן התמודדו במשך שנים עם טיפולי פוריות קשים: הגוף שמשתנה, ההורמונים, הכאבים ובעיקר הלחץ של הסביבה והכמיהה לילד. בשלב מסוים הן החליטו להפסיק את המרוץ ולעצור הכול.
"ניסינו להיכנס להריון באופן טבעי, קרוב לשנה וזה לא קרה", מספרת ג'ני קפלן (38). "התחלנו לשאול שאלות, הסביבה כבר לחצה, פנינו לרופא והתחלנו טיפולים".
3 צפייה בגלריה
ג'ני קפלן
ג'ני קפלן
ג'ני קפלן. "כל דבר הוציא אותי מאיזון"
(צילום: Josef Anah)
קפלן מספרת: "בהתחלה היה פרוטוקול של הזרעות וזריקת הורמונים. הגוף שלי השתגע, כל דבר הוציא אותי מהאיזון. הייתי רגישה מאוד וזה התעצם כשקיבלתי תוצאות שלילית. לא הבנתי איך זה קורה לי. אני ספורטאית, אוכלת בריא, הרופאים לא מצאו כלום, היינו בסטטיסטיקה של אלו שלא מוסברים.
"אחרי שמונה הזרעות שכשלו עברנו להפריה, כמעט שנה הורמונים, הגוף מתנפח. העלתי תמונות בפייסבוק, אנשים כתבו 'מזל טוב', ההורים שאלו מה קורה. זה שובר. בשאיבה האחרונה הייתי מרותקת למיטה, מרוסקת".
מתי הבנת שצריך להפסיק את הטיפולים?
"הייתי לקראת סבב שני של הורמונים, הפריה שנייה ופתאום נוצר פצע לחץ ברגל. לא יכולתי לעמוד על הרגלים, ללכת, כל צעד היה כאב עצום. התחלתי לקרוא והבנתי שזה מהמתח הגדול וזה היה סימן עבורי שהמצב לא מוביל למקום טוב. לא רציתי שיוולד ילד בכאלו ייסורים".

"האמנתי שהילד יגיע בזמן שלו"

בשלב זה קפלן החליטה להפסיק את הטיפולים ולעבוד על הנפש. "הבנתי שכשאני אהיה רגועה, הגוף גם יהיה רגוע. לאורך כל הדרך המחשבה שליוותה אותי הייתה שאני אגיע לילד, אבל בזמן שלו ובדרך שלו, וכנראה מה שהיה עד עכשיו, לא היה מדויק.
"האמנתי שאכנס להריון טבעי, שזה יבוא. שיניתי את התפיסה שלי לאמהות, התחברתי לעצמי, עשיתי יותר מדיטציה, שיניתי תזונה. גם בעלי שינה אורח חיים, התחיל להתאמן, עבר לתזונה בריאה יותר".
"עצות" שנשים בטיפולי פוריות נאלצו לשמוע:

הם עשו הפסקה של חצי שנה מהטיפולים והחליטו לא לחשוב על הריון. בתום התקופה החליפו רופא ותוך חודש קפלן נכנסה להריון באופן טבעי. "היו לי בחילות, קניתי ערכה ולא האמנתי.
"ההיריון עבר מדהים, ללא חרדות, בשבוע 38 אפילו העלתי סדרה לנשים בהיריון על אימונים. ילדתי בבית חולים עם מיילדת פרטית, לידה טבעית בקרוב נחגוג לו יום הולדת שלוש".
מה העצה שלך לנשים?
"אני מאמינה ששני בני זוג צריכים לשנות אורח חיים. לעבוד על התודעה, להאמין שזה יבוא, שיש להם כוחות. זה שילוב של אמונה, חיזוק הנפש וגם חיזוק הגוף".

"כולן מסביבי נכנסו להריון ורק אני לא"

"בגיל 37 התחלתי טיפולי פוריות ועשיתי זאת כיחידנית", מספרת רחל-אלה שרעבי (50). "אחרי שבע שנים החלטתי להפסיק. הגוף הפסיק לייצר ביציות ואז קבלתי את ההחלטה. הגוף שלי כאב והייתי מותשת נפשית ופיזית".
קראו עוד:
שרעבי מספרת שלאורך כל השנים היא הייתה מעורבת מאוד בתהליך. "אם ראיתי שפרוטוקול לא עובד שלושה חודשים שאלתי, התערבתי והחלפתי רופא.
"שפטתי את עצמי כי שוב ושוב התמודדתי עם אכזבה. ראיתי מסביבי נשים נכנסות להריון ורק אני לא. גם ברמה הפיזית: הגוף מתנפח, שטפי דם, כאבים. כל העולם סביב זה. יש ימים שלא רציתי ללכת לעבודה. כל חודש משבר קטן או גדול ושוב תשובה שלילית ושוב אכזבה".
3 צפייה בגלריה
רחל-אלה שרעבי
רחל-אלה שרעבי
רחל-אלה שרעבי
(צילום: אלבום פרטי)
כששרעבי החליטה להפסיק את הטיפולים היא גילתה שלסביבה קשה לקבל את הבחירה. "אנשים לא הבינו איך אני מפסיקה, איך אני מוותרת על החלום? יש משהו בהגדרה שלנו כנשים. מגדירים אותנו באמהות שלנו, וכשאנחנו רוצות להפסיק טיפולים עולה שאלה - אם לא אהיה אמא, מה תהיה המהות שלי?"
חשבת על אופציות נוספות בהורות?
"התחלתי להתעניין באימוץ ובפונדקאות אבל לא עמדתי בתנאים".
לנשים אחרות היא מייעצת להיות נאמנות לעצמן. "תקשיבו לעצמכן, תהיו עם היד על הדופק. זה בסדר לקחת הפסקה. הכמיהה לילד גדולה, אבל המודעות הצילה אותי, הרגשתי שנתתי את כל כולי ועכשיו אני בוחרת בעצמי".

"הייתה לי בטן נפוחה מבלי שהייתי בהריון"

שירן גורש דהן (36), ניסתה במשך שנה וחצי להיכנס להריון, עד שנולד בנה. כשהיה בן שנתיים, ניסתה שוב להיכנס להריון, עברה טיפולים במשך שנה והחליטה להפסיק אותם.
"יש המון סוגים של טיפולי פוריות, עולם שלם", אומרת גורש דהן. "קיבלתי תרופות, תוספת פרוגסטרון, זריקות והורמונים. המשמעות היא שבמשך שבועיים בכל חודש, הגוף בטוח שהוא בהריון. הייתה לי בטן נפוחה והריונית מבלי שהייתי בהריון.
"נכנסתי להריון בדיוק בחודש היחיד שבחרתי להפסיק את הטיפולים. אחותי התחתנה והיו שלל אירועים מסביב. ביקשתי מהרופאה לעשות חודש הפסקה ונקלטתי.
מתי בחרת לנסות שוב להיכנס להריון?
"כשהבן שלי היה בן שנתיים חזרנו לטיפולי פוריות, קצת יותר משנה וזה לא צלח. הוא נכנס לגן דתי, אני זוכרת היטב. חודש שמוקדש ליום המשפחה, כולם עם תמונות של משפחות עם המון ילדים, זה היה מאוד מורגש. באותו יום הוא ביקש במפורש אח או תינוקת. זה חנק אותי, הלחץ התגבר, העליתי את המינון של הטיפולים".
איך הרגשת בטיפולים?
"היה לי גירוי יתר שחלתי, שכבתי ארבעה ימים מעולפת עם עקצוצים. לא יכולתי לתפקד בגלל ההורמונים. זה היה מאוד אינטנסיבי ונכנסתי לדיכאון קל. לשמחתי הייתי מאוד מודעת, הבנתי מה קורה. הבן שלי שאל - 'מה יש לאמא?'
גורש דהן משתפת כי זה היה הרגע שבו היא הבינה שצריך להפסיק. "במשך שנה וחצי ניסיתי לשלוט במציאות והיא לא השתנתה. החלטתי לעשות סוויץ' בראש. אני חושבת שהיה לי קל להפסיק כי היה לי ילד בבית. אולי נשים ללא ילדים היו מגיבות אחרת. אמרתי לעצמי תודה על כל מה שיש, אני צריכה לקבל את המציאות כמו שהיא".
3 צפייה בגלריה
שירן גורש דהן
שירן גורש דהן
שירן גורש דהן. "ניסיתי לשלוט במציאות"
(צילום: בלה שחר הלל)
איך הגיב בעלך?
"הייתה לו הקלה משום שההורמונים השפיעו עליי מאוד וזה השפיע גם עליו. לשנינו הוקל. הוא אמר שזה יהיה טוב לכולנו. הוא תמיד איתי. זכיתי בבן זוג שאין לתאר, בלעדיו לא הייתי עוברת את זה".
יש רגעים קשים אחרי הבחירה להפסיק את הטיפולים?
"היה קושי בקורונה, כשהיינו לבד וגם בשיחות הוידאו כשהוא רואה משפחות עם ילדים. אני מקפידה קבוע להזמין חברים אחר הצהריים, לפחות שלוש פעמים בשבוע. כשהוא אמר לי שהוא רוצה אח או תינוקת אמרתי לו שגם אני הייתי שמחה אבל אין אפשרות בחירה מתי זה יקרה.
"למעלה משנה עברה, מאז ההחלטה. אני לומדת לאזן את המקום החסר שהוא לחוות הריון ולידה, ומתמקדת בחופש מהבחירה. משהו בגוף שלי אומר שסבלתי מספיק. טיפולי פוריות הם מסע. כל אחת והסיפור שלה ואני ממליצה לכל אישה להתמקד במה שיש לה, בטוב שלה ובבחירה שלה".

לחץ חברתי להורות

"ההחלטה להפסיק טיפולים, שגבו מחיר נפשי ופיזי, היא החלטה לא פשוטה ואף יכולה להיות דרמטית. יש הבנה שמה שרצית ותכננת, לא יכול לקרות. אבדה של הפנטזיה והתקווה", מסבירה ד"ר שמרית תלרז כהן, פסיכולוגית קלינית.
"אבל לא כל מי שתפסיק טיפולים, תוותר על הרצון להיות אמא. יש כאלו שינסו טבעי, אחרות יחליטו לאמץ או פונדקאות. זה מאוד אינדיבידואלי".
מה ההשפעות של הסביבה בקבלת ההחלטות?
"אנחנו נמצאים בחברה ששמה ילודה והורות במקום גבוה. המדינה מאוד פרו-ילודה, ולכן גם לסביבה יש ציפייה ולחץ חברתי להורות".
לדברי תלרז כהן, "בן הזוג אומנם לא עובר טיפולים, אבל מבחינה נפשית הוא יכול להיות מושפע באותה מידה. לכאורה אין לו לגיטימציה לכאוב או להתאבל, לפעמים הוא מוגבל במה שהוא יכול לעזור מהצד ומרגיש קצת חסר אונים. אבל צריך לזכור שהוא חלק מהתהליך, חווה קושי, אכזבה וזקוק לתמיכה".
עצות לנשים?
"לא להיות לבד. לשתף אנשים בסביבה ואפשר גם ללכת לקבוצות תמיכה. להקשיב לקול הפנימי מה נכון עבורך, להכיל ולהבין מה המשמעות בחייך ומה מחזק אותך".