זה נמשך שלושה ימים. פגישות, ראיונות, נאומים ועוד קצת פגישות. מבוקר עד ערב. הם מדברים בקור רוח, הם חדורי מטרה ומשימתיים. דמעות כמעט שלא יורדות והקול לא נשבר. אבל כולם הגיעו כדי להעביר מסר מזעזע אחד: המשפחה שלנו נלקחה על ידי מפלצות והיא צריכה לחזור לישראל. עכשיו.
לימור סלע ברוידא, שחר זהירו ודיויד בר יצאו במשלחת של משפחות חטופים לבריטניה. חלק מקרוביהם כבר חזרו הביתה, אחרים נשארו שם בעזה. במהלך כמה ימים אינטנסיביים התלוויתי אליהם כשנפגשו עם דיפלומטים, אנשי ציבור, תלמידים וראשי קהילות. מהשרה לביטחון לאומי בממשלת הצללים של הלייבור ועד לראש העיר של מנצ'סטר. הם קראו לארגון הצלב האדום לבקר חטופים, לארגוני הנשים לגנות את הפשעים ולאנשי ממשל לפקח על הכספים שמועברים לעזה.
הם הגיעו למדינה שבה זועקים מאות אלפים ברחובות "Free Palestine", כדי לספר סיפור אישי קורע לב, כזה שהפך לסיפור לאומי.
8 צפייה בגלריה
מימין: חברי המשלחת שחר מור, לימור סלע ברוידא ודיויד בר
(צילום של לימור: מקסים דינשטיין)
את המשלחת ארגנו מכון גשר למנהיגות ובנק יהב, ושגרירות ישראל בלונדון, והיא כללה משפחות שבהן נותרו גברים חטופים בלבד. "המסר שלנו באנגליה היה ברור", אומרת שירה שרז-זיק, מנהלת מכון גשר, "לא נסכים לוותר על האבות שלנו, הסבים שלנו והבנים שלנו, לא נוותר על אף אחד ונמשיך לפעול, יחד עם הקהילה היהודית הבינלאומית, עד שכולם ישוחררו", היא מוסיפה. "זו חובתנו", אומר גם מנכ"ל בנק יהב אבשלום בוסקילה, צריך לגייס את המשך תמיכת דעת הקהל העולמית, להמשך קבלת המנדט בפעולות ישראל לשחרור החטופים. התגייסנו למשימה מתוך מחויבות עמוקה וערבות הדדית".
האנשים שמאחורי המספרים
לימור סלע ברוידא, בת 40 מעמק חפר ואמא לשלושה, מתקשה לזכור את החיים לפני 7 באוקטובר. כבר כמעט חודשיים שהיא לא עובדת, וכל הזמן והמשאבים שלה, ושל רבים מבני משפחתה, מוקדשים למאבק האישי אבל גם הלאומי שכולנו מנהלים מפרוץ המלחמה.
12 מבני המשפחה שלה נפגעו במתקפת הטרור: לילך, אביתר ואבשלום נרצחו. יהודית ונטלי רענן, שרון ונעם אביגדורי, שושן הרן, עדי שוהם וילדיה נווה ויהל - נחטפו ושוחררו משבי חמאס אחרי יותר מ-50 ימים. אבי משפחת שוהם, טל, נותר בעזה.
שוב ושוב היא מספרת את הסיפור המשפחתי בעשרות ראיונות לתקשורת הזרה. גם בשידור חי בתוכנית הבוקר של BBC - הישראלית היחידה שקיבלה את הבמה הזו מאז המתקפה.
"זו לא עוד אפיזודה בסכסוך הישראלי-פלסטיני", היא אומרת בפגישה עם ראש העיר של מנצ'סטר, אנדי בורנהאם, "זה לא עוד סבב ולא עוד מלחמה. מה שקרה ב-7 באוקטובר הוא פשע נגד האנושות, נגד האנושיות. זו מלחמה בין העולם המערבי, הדמוקרטי והליברלי לבין טרור חשוך ואפל. זה אירוע הומניטרי חוצה יבשות, תרבויות ודתות".
בפגישה עם איווט קופר, שרת ביטחון הפנים מטעם ממשלת הצללים של הלייבור, סלע ברוידא מדברת על שתיקת ארגוני הנשים בעולם, וקוראת לה לפעול. מול מאות תלמידים בבית הספר קינג דיוויד במנצ'סטר היא מספרת על הקהילתיות החזקה ורוח ההתנדבות שאנחנו חשים בה בארץ ובעולם.
"זו בעצם קריאה, יש כאן המון משמעות ותחושת שליחות", היא אומרת באחת מנסיעות הרכבת, בעוד יום שהחל ב-07:00 בבוקר ועתיד להסתיים ב-23:00 בלילה, "אין לי באמת בחירה, אין לי את הזכות לא לעשות את זה. אני נקראתי למשימה. אלה המילואים שלי, זו הדרך שלי לתרום".
משפחתה של סלע ברוידא, שמונה דורות בארץ, כוללת עשרות דודים, בני דודים ובני משפחה אחרים, וכולם התגייסו בדרך זו או אחרת למאבק הקשה. בזמן המשלחת הנוכחית, למשל, אחיה אור, אחותה אילת ובת דודתם דפנה נמצאים במשלחת בארצות הברית.
"יצרנו קבוצות וואטסאפ, אחת לתקשורת מקומית, אחת לתקשורת הזרה, קבוצות שקטות של עדכונים וקבוצות פעילות עם עשרות חברים", היא מספרת. "בכל יום יש פרויקטים אחרים, בהתאם למצב ולהתפתחויות. המערך הזה נשם - התרחב והתכווץ, קבוצות הופרדו לפעולות ספציפיות וחזרו לעבודה משותפת על פעולות אחרות: הסברה בינלאומית, עבודה על גרפיקה, איסוף מידע ועבודה מול הרשויות, תמיכה בבני המשפחה מקרבה ראשונה וקשר מתמשך עם מטה החטופים האזרחי.
"אני רק חלק קטן מאוד מתוך מערך משפחתי ענק ומרשים שנוצר מרגע שהגיהינום פרץ. התחברנו והתחזקנו כמשפחה. הרגשנו שזכינו אחד בשני בחזרה. בארץ ובעולם, האחים, האחיות, הילדים, הילדות ובני ובנות הדודים מכל המשפחות - הברון, הרן, קיפניס, גבע, סלע, רענן, לויתן, אביגדורי, שוהם וקורנגולד - חברנו יחד לחמ"ל מבצעי יוצא דופן, כמו נשאבנו לתוך שליחות עצומה. למען המשפחה שלנו ולמען כל משפחות החטופים".
מה היו מטרות הנסיעה מבחינתך?
"להפיץ את הסיפור האישי שלנו, של המשפחות, של החטופים ושל הזוועות שהתרחשו ב-7 באוקטובר. ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע כך דוהה התמיכה הבינלאומית, הפייק ניוז והפרופגנדה מהדהדים חזק יותר וישראל מאבדת את היתרון התודעתי שלה. הקהל הבינלאומי צריך לראות את האנשים שמאחורי המספרים - להרגיש את הכאב באופן ישיר ולא מתווך, להכיר אותנו ולהזדהות איתנו.
"חשוב להמשיך להדהד את הכאב גם בארץ, מול העם שלנו. שנזכור כל הזמן אילו ערכים מובילים אותנו כמדינה. ערך החיים חזק מערך הנקמה או ההרס. החזרת החטופים בחיים הייתה, עודנה ותמשיך להיות המטרה העליונה של המדינה שלנו. לכל השאר יהיה זמן בהמשך, כמו שהיה זמן לפני 7 באוקטובר. אנחנו חייבים להישאר עם חפץ חיים ולא לאבד את הזהות שלנו בעקבות הטרגדיה הזו".
וברמה האישית? מהן התחושות?
"התחושה היא של שאיבה לתוך מערבולת. לא הייתה אפשרות אחרת פרט להתגייסות מלאה לעניין. התמיכה וההתארגנות המשפחתית יצרה עוגן רגשי ונפשי בתוך אי-ודאות מוחלט. לאורך הדרך כל אחד ואחת התפרקו בדרכם וחזרו חזרה לתוך המערך. תמכנו אחד בשנייה. שילבנו ידיים בכל יוזמה שעלתה ועשינו חיבורים וגיוסים של תמיכה מבחוץ, ממטה החטופים האזרחי דרך אנשים פרטיים ועד רשויות המדינה. עברנו ואנחנו ממשיכים לעבור טלטלות. כל עדות מהשבי שוברת את הלב ומזעזעת את הנפש והדאגה לטל ולשאר החטופים והחטופות לא מפסיקה לרגע".
"הדוד שלי, הגבוה והמצחיק, חטוף"
שחר "זהירו", בן 52 מתל אביב ואבא לשני בנים ובת, הוא אחיינו של אברהם מונדר בן ה-78 שמוחזק בשבי חמאס. ב-7 באוקטובר הוא נחטף עם אשתו רותי, עם בתה קרן ועם הנכד אוהד בן התשע, ששוחררו מאז. בן דודו רועי, אחיה של קרן, נרצח.
כמו שאר חברי המשלחת, גם מור עסוק בשבועות האחרונים במאבק להחזרת בני משפחתו ושאר החטופים לביתם: הוא עובד עם מטה המשפחות, משתתף בהפגנות ומתראיין לתקשורת.
"אחרי שבעה שבועות בשבי, רותי, קרן ואוהד חזרו הביתה", הוא אומר בראיונות לתקשורת הזרה במשלחת, "אבל אברהם, שכולם מכנים בשם המשפחה שלו, מונדר, עדיין חטוף. הדוד האהוב, החזק והמצחיק שלי, שנזקק למקל הליכה, שלא רואה היטב, שנפצע כשהוסע על אופנוע שממנו נפל לתוך עזה, נמצא ברגעים אלה ממש בשבי".
מה עובר עליך מאז 7 באוקטובר?
"זו שאלה מורכבת. מבחינתי, מדינת ישראל נחטפה כולה ב-7 באוקטובר. יש בי זעם, ואת הזעם הזה אני מנסה לתעל לדברים חיוביים. להתראיין זו משימה, וכך אני מתייחס לזה. התראיינתי עשרות פעמים וסיפרתי את הסיפור המשפחתי, לפעמים זה מרגיש כמו משחק בהצגה, אני לא בהכרח רציתי לקחת חלק בהסברה הישראלית, לא ידעתי בדיוק איך זה יהיה, והיו לי חששות לפני היציאה למשלחת. לא ניסיתי לזעזע אף אחד, אלא רק לספר את הסיפור שלי ושל כולנו. מאוד קל לראות את מה שקרה כעוד פרק בסכסוך המקומי, ואחת ממטרות הנסיעה עבורי הייתה לומר שהסולידריות להפרה הבוטה של זכויות האדם - צריכה להיות בראש סדר העדיפויות. מטרה שנייה היא אישית. אני רוצה להרגיש שאני בעשייה, שאני פועל למען המשפחה שלי, כמו כל בני המשפחה שלנו".
איך זה מרגיש לעמוד מול המצלמות, מול כתבים ושאלות?
"אני חייל של המונדרים, אני חושב מה הם היו רוצים שאגיד ושאעשה. אגב, מונדר היה מרביץ לי אם היה שומע איך אני מדבר כי הוא אדם מאוד פרטי ומופנם. גם עבורי זה לא הדבר הכי טבעי בעולם. אני עושה את מה שצריך כדי להחזיר את דוד שלי, ואת כולם, הביתה".
ברית הגורל
דיויד בר, בן 59 מקיבוץ עלומים, מדבר בפגישות השונות על החוויות הקשות "ממקור ראשון". בעודו מחזיק בידיו מפות שמראות את מרחק היישובים מהגבול, הוא מספר כיצד הוא ואשתו אילנה היו נצורים בממ"ד במשך שעות ארוכות, בזמן שילדיהם נמצאים בקיבוצים סמוכים שהותקפו גם כן. במתקפת הטרור נרצחה גיסתו, נעמי שטרית, שיחסיו איתה היו קרובים מאוד. בניו עדיין מגויסים למילואים.
בר, מורה במקצועו, מגויס להסברה מ-7 באוקטובר. זה התחיל בשל הצורך בדוברי אנגלית, והמשיך מתוך שליחות, אידיאולוגיה וכאב גדול. מאז, אגב, הוא לא שוהה בביתו אלא בבית מלון בנתניה. "אני מתגעגע לספרים שלי, לכל הדברים שלי", הוא אומר.
"מטרות הנסיעה מבחינתי הן קודם כל להעביר לכל מי שפגשנו - קהילות יהודיות, פוליטיקאים, קבוצות אחרות - בדיוק את מה שקרה לנו. את הרצח של נעמי ואת הסיפור של עלומים, מה שעברנו ומה שאנחנו עדיין עוברים. שנית, במיוחד לקהילות היהודיות, רציתי את האפשרות לחבק אותם ולאפשר להם לחבק אותנו. אנחנו מגלים שאנחנו עם אחד, והאחדות היא הדבר הכי חשוב. זו ברית הגורל, כולנו יחד. הקהילה היהודית היא קהילת המיעוטים הנאמנה ביותר למוסדות האנגליים, ואנחנו יכולים רק להתגאות בה. חשוב שהחברה בממלכה המאוחדת יכירו בזה. זה כל כך שונה מדתות אחרות.
"חשוב להעביר לפוליטיקאים את האמת בסיפורים, שלא ייפלו לתעמולות שקריות. אני רוצה שהם ידרשו דין וחשבון לגבי הכספים שהממשל הבריטי ושאר אירופה מעבירים לעזה, שישאלו את עצמם, לאן הולך הכסף? למה הם לא בודקים את זה?
"עוד מטרה הייתה ליצור לחץ, כדי ללחוץ על חמאס, לאפשר לצלב האדום להגיע לחטופים. כל הפגישות עם הפוליטיקאים עסקו בעיקר בלחץ לשחרר חטופים ולהצדיק את מהלך המלחמה כדי להגן על הגבולות של מדינת ישראל. זה לא מסע של נקמה, אלא מסע כזה שבסופו נוכל לחזור לבתים שלנו בשלום, ללא פחד מתקיפות מחבלים. אני מתכוון להמשיך עם העבודה הזו, ככל שיידרש. אני רוצה שהעולם ידע, ולא ישכח. הרי יצאנו מרצועת עזה לפני 20 שנים בשביל שלום, ומאז אנחנו חיים בסיוט. את כל זה אנחנו עושים בשם ההגנה, וכל זה התנפץ ב-7 באוקטובר".
מבין עשרות הפגישות, מה זכור לך במיוחד?
"כל הפגישות היו מרגשות. אולי אציין את הפגישה בבית הספר, עמדנו מול 700 ילדים בגילי 11 עד 18 והיינו צריכים למצוא את המילים מולם. גם המפגש עם ראשי הקהילות היה חשוב, אבל רק אם ייצא מזה משהו, וגם המפגש עם ראש העיר של מנצ'סטר היה משמעותי, במיוחד שהוא סיפר שהוא ישב עם נציגי הפלסטינים. אם לא היינו באים, ממי הוא היה שומע את הצד שלנו? אנחנו לא נעצור עד שישמעו אותנו".
