בשבועיים האחרונים אני מרגישה שרק דבר אחד מעסיק אותי, והוא השאלה - האם שנת הלימודים תיפתח או לא תיפתח? שמעתי באחת ממהדורות החדשות שלפי הסטטיסטיקה, מתוך כל האיומים בשביתה, בכל השנים, רק איום אחד התממש. בתחושה שלי, הפעם האיום הזה ממשי מתמיד.
תראו, אנחנו בשיאו של החופש הגדול, בתקופה שבה כבר אין קייטנות או מסגרות. תקופה שבה כל סוף שבוע מתחיל בפתיחת יומנים עם בן הזוג ועם הסבתות, כדי לבדוק מי יכול לתמרן, מתי וכמה. וזה אחרי הוצאות ענק על קייטנות, צהרוניות, בילויים ואירועים, וגם של חיסכון איפה שאפשר, וקניית שקט, איפה שאין ברירה.
קראו עוד:
ותראו, אחרי שנתיים כל כך קשות של קורונה וסגרים. של שביתות ושל עוד אינספור בלת"מים שאילצו אותנו, ההורים, לעשות פליק פלאקים לאחור עם ידיים קשורות. אז למה שוב שביתה על הפרק? ועוד אחת כזאת שאני לא רואה את סופה?
בואו נתחיל דווקא מהסוף: אני בעד המורים. מאוד! ותיקים וצעירים כאחד, כל אחד מהם הוא נדבך חשוב במערכת החינוך. אני חושבת שהם ראויים לשכר עבודה הולם, אני חושבת שהם עושים עבודה קשה, אפילו עבודת קודש. כן, זה לא פשוט לחנך, להקנות הרגלי למידה, ללמד חומר חדש, להיות שם עבור התלמידים וההורים שלהם, להשקיע שעות בחשיבה יצירתית, להגיע לכל תלמיד ותלמידה כשבכל כיתה יש מינימום 30 ילדים.
היום, יותר מתמיד, אנשים מבינים עד כמה צוותי החינוך הם חלק בלתי נפרד מהעולם הרגשי של הילדים שלנו, ושלהם בעצמם. אני חושבת שהם ראויים לתנאי עבודה ובטח שהם לא צריכים לקנות לעצמם חלב לקפה. מישהו מאיתנו היה רוצה להגיע למקום עבודה שבו הוא לא מרגיש מוערך או מתוגמל?
אומרים שכל שינוי גדול מתחיל בצעד קטן ואכן, המאבק של המורים מוצדק מאין כמותו. זה מאבק על צוותים איכותיים, על שכר הוגן, מאבק על מערכת קורסת. כואב לי על המורים, מי כמוני שפעילה בכל הוועדים של כל ארבעת בנותיי יודעת כמה העשייה שלהם מבורכת. אני יודעת שחסרות מורות ולמעשה, גם ברגע כתיבת טור זה, עדיין אין לי מושג איזו מורה תלמד את בנותיי (שלוש מהן לומדות בבתי הספר) הכול נפיץ, הכול יכול להשתנות. אין מורים, הרבה נשרו, דרישות הסף נמוכות.
לתפיסתי, המשמעות היא שגם אם השנה תתחיל בזמן - היא תתחיל במערכת חולה שבה הילדים שלנו הם איזה פלסטר שצריך לכסות.
"היום, יותר מתמיד, אנשים מבינים עד כמה צוותי החינוך הם חלק בלתי נפרד מהעולם הרגשי. אני חושבת שהם ראויים לתנאי עבודה ובטח שהם לא צריכים לקנות לעצמם חלב לקפה. מישהו מאיתנו היה רוצה להגיע למקום עבודה שבו הוא לא מרגיש מוערך או מתוגמל?"
מה שהכי כואב לי זה שבמקום להתרגש לקראת תחילת שנה הלימודים, אנחנו עסוקים בגינונים ובהאשמות בלתי פוסקות. אנחנו עסוקים בלקיחת צדדים בשעה שכל זה נעשה מעל הראש של הילדים. הרי המאבק הזה עבורם לא? ככה לפחות טוענים.
מצד אחד ליברמן. הוא חזק הוא לא פראייר, לא הוא ייכנע לתכתיבים. מצד שני יפה בן דוד, היא לא פראיירית ולא תיכנע לתכתיבים. כל אחד מושך לצד שלו, עם שבויים בדרך וגם עם המון משחקי כוחות על חשבון מערכת החינוך.
כל אחד מהם בסוף רוצה להראות שהוא ניצח, ואני שואלת - למה לא דיברתם בחופש? היו לכם 60 יום לנהל משא ומתן. אפילו יותר, כי המאבק הזה התחיל עוד בסוף שנת הלימודים הקודמת.
אני מרגישה שהילדים שלנו נפצעים בתוך הטירוף הזה, משום שגם אם השנה תיפתח - היא נפתחת עם מורים שחלקם מתוסכלים, ובאווירה עכורה. המורים מגיעים לעבודה מתוך תחושת שליחות, אבל עם שליחות לא קונים במכולת, ובמקום להתחיל עם חיוך - הם מתחילים אותה עם עננה שחורה.
"מצד אחד ליברמן. הוא חזק הוא לא פראייר, לא הוא ייכנע לתכתיבים. מצד שני יפה בן דוד, היא לא פראיירית ולא תיכנע לתכתיבים. כל אחד מושך לצד שלו, עם שבויים בדרך וגם עם המון משחקי כוחות על חשבון מערכת החינוך"
ואני רוצה לבקש: תסתכלו לילדים שלנו בעיניים. תתעלמו מאיתנו, ההורים. אנחנו מספיק חסינים כדי להסתדר (זה רק נראה כך, כי השביתות האלה קוטעות לנו את רצף העבודה ואת היכולת שלנו להתפרנס בכבוד, גם למי שעובד מהבית. ניסיתם לנהל פגישה או להתרכז עם ילדים ברקע?).
לא כל מורה יכול.ה ללמד. מערכת החינוך חייבת מתיחת פנים דחופה גם בהיבטים הלימודיים ולא פחות מכך, הרגשיים. אסור לילדים ללכת לאיבוד במערכת. וההורים, ייתנו יד ככל האפשר, הם עדיין הורים. הם לא יכולים ללמד חומר או לחנך כיתה (וגם לא להשקיע סכומי עתק על מורים פרטיים).
בשורה התחתונה, גם אם השנה תיפתח כסדרה, המאבק הזה לא יסתיים ב-1 בספטמבר. עוד יום או שבוע של שביתה לא ישנו את פני המערכת. אנחנו צריכים להתאחד יחד, כולנו, הורים ומורים - אנחנו צריכים להילחם על העתיד הטוב יותר של הילדים שלנו.
עדי אופיר היא אימא לארבע בנות, כתבת בערוץ ההורים של ynet ועורכת תוכן
