3 צפייה בגלריה
פריז סלפי
פריז סלפי
סלפי אין, אותנטיות אאוט
(צילום: Shutterstock)
"אני לא מאמינה שאנחנו באמת על הטיסה לפריז", היא אומרת לי בהתרגשות, "בכלל לא האמנתי שתסכימי". הכול התחיל כשהבת שלי הציעה שנעלה על טיסה של הרגע האחרון ונבלה כמה ימים יחד. כשהיא קלטה את התגובה הסקפטית שלי, היא גם הגדילה לעשות ואפילו מצאה טיסה כזאת. בשלב הזה הבנתי שיש כאן הזדמנות פז ללכוד כמה ציפורים בבת-אחת, שזה אומר גם לבלות זמן איכות עם הילדה, גם לראות את פריז וגם לברוח קצת מהשגרה. מושלם.
קראו עוד:
ברגע שהנהנתי בראשי כדור השלג התגלגל במהירות, ואחרי יום כבר היינו על המטוס. "אני מתכננת ללכת לכל המקומות", היא אמרה, "למגדל אייפל, ללובר, ואפילו הבאתי בגדים מתאימים". הדייל הורה לנו להדק חגורות, ואני הנהנתי מולה בראשי, בלי להבין באמת במה מדובר.
ביום הראשון בפריז, מיד כשהגענו למלון, הילדה עדכנה שהיא צריכה להחליף בגדים, וברור היה לי שהיא צודקת. מזג האוויר בחוץ היה קר ביותר, ונותר רק לקוות שלא יירד גשם. וכך, בעודי מתארגנת בחדר, לובשת סוודר, מעיל וצעיף, הילדה, לעומת זאת, מופיעה עם גופייה וג'קט אביבי. "מה את חושבת שאת עושה?", אני שואלת אותה המומה, "את תחטפי דלקת ריאות". הילדה מעקמת פרצוף, לובשת מעיל ומסננת - "ממילא בצילומים אני מורידה אותו".
אנחנו מגיעות למגדל אייפל. הילדה נכנסת לפוזות המתאימות, ואני, מתברר, הופכת להיות הצלמת. אני חושבת שצילמתי באותו יום לפחות 100 תמונות, ובדיוק אז כשהייתי כבר על סף חוסר תחושה בידיים, ותהיתי אם מתפתחת לי דלקת בגלל שימוש יתר בסמארטפון, עיניי לכדו מחזה מעניין. פתאום קלטתי שסביבי נמצאות עשרות נערות שהתאימו את הלבוש שלהן למגדל אייפל בפרט, ולצרפת בכלל.
חלקן הצטלמו עם ברט אדום כשהן עומדות בפוזות שונות כשהמגדל ברקע, חלקן חבשו ברט ובנוסף לבשו גם פריט אדום כלשהו (מעיל, חולצה או סוודר), והמשקיעות מבניהן היו לבושות באאוטפיט - תלבושת פריזאית שלמה, למשל חולצת משבצות וחצאית קצרצרה, כולל גרביים ארוכות.
3 צפייה בגלריה
פריז סלפי
פריז סלפי
שחקניות ליום אחד. סלפי באייפל
(צילום: Shutterstock)
הבטתי בתופעה הזאת המומה, עד שהבנתי: יש פה איזו מגמה חברתית-תרבותית שהולכת ומשנה את פניה. מתברר שעכשיו, לפני כל נסיעה, נערה בבית מתכננת מראש לא רק באיזו זווית היא תעמוד ותצטלם כשהיא תגיע לפריז, לרומא או ללונדון, אלא גם מה היא תלבש על מנת שהתמונה שלה תהיה מגניבה ומושלמת. לשם כך היא עושה שיעורי בית: היא בודקת תמונות של נערות אחרות מרחבי העולם, חוקרת איך הן הצטלמו בכל אתר, ומה הן לבשו בכל צילום. אז היא מכינה בגדים מראש, חושבת על כל האאוטפיט, מקצה רגל עד ראש, מגיעה לאתר המיועד, עומדת בפוזה מתאימה ומצטלמת. ואני תוהה, האם בכך אנחנו כחברה לא מאבדים את הספונטניות ואת האותנטיות שלנו?
"יש פה איזו מגמה חברתית-תרבותית שהולכת ומשנה את פניה. מתברר שעכשיו, לפני כל נסיעה, נערה בבית מתכננת מראש לא רק באיזו זווית היא תעמוד ותצטלם כשהיא תגיע לפריז, לרומא או ללונדון, אלא גם מה היא תלבש כדי שהתמונה תהיה מושלמת"
אין ספק שמבחינת הנערות יש פה איזה סוג של "משחק", שבו הן הכוכבות והזרקור עליהן, ואם לא די בכך הרי שברגע שהן מעלות את התמונה לאינסטגרם אז גם יש להן קהל. ובל נשכח את הרצון העז של חלקן שמישהו "יגלה" אותן, והן יהפכו בין-לילה לבלוגריות אופנה וידגמנו מותגים, רצון שחושף אותן פעמים רבות גם לסכנות ברשת.
אכן, כששוחחתי עם נערות חלקן העידו שהעיסוק הזה עושה להן תחושה טובה - הן מרגישות שהן משחקות משחק שבו הן מדגמנות למגזין, ופשוט נהנות מהתלבושת, מעיצוב התמונה, וברוב המקרים גם מהתגובות. אחרות העידו שהן נפגעות עמוקות מהתגובות, ולכן לעיתים הן אמנם מצלמות את עצמן אך שולחות את התמונה רק לחברים קרובים. לעומתן, יש כאלו שאמנם לא תמיד נהנות מהתגובות או מצילום התמונה, אבל עושות זאת כדי להיות "מגניבות" ולהיראות ייחודיות. המצחיק הוא שמרוב רצון להראות ייחודיות, בסופו של דבר כולן מצטלמות באופן דומה. ואכן כמות הנערות שהצטלמו כשהן חובשות ברט אדום הייתה פשוט משעשעת, בעיקר כי לא היה שום קשר בינה ובין המילה "ייחודיות".
אם תחשבו על זה, הרי שהתכנון, ההקפדה והמסר שמועבר לצופה בתמונה, נותן תחושה שאולי מרוב רצון לתכנן ולארגן את הצילומים - אנחנו דווקא הולכים לאחור. בעבר, במאה ה-18 לערך, עת החלו להתפתח ציורי הדיוקן, הציירים הגדולים היו מגיעים אל המכובדים בקהילה כדי לצייר אותם. המלכים והשליטים, כיאה לאירוע המיוחד, התלבשו בבגדים הכי מהודרים שלהם, ישבו בפוזה מיוחדת וחיכו, לרוב במשך שעות ארוכות, עד שהצייר יסיים את עבודתו. הדיוקן הזה, יש לציין, לא היה סתם אגבי אלא כזה שנועד לרוב לשדר לצופים בו עוצמה, כוח ומעמד.
"המצחיק הוא שמרוב רצון להראות ייחודיות, בסופו של דבר כולן מצטלמות באופן דומה. ואכן כמות הנערות שהצטלמו כשהן חובשות ברט אדום הייתה פשוט משעשעת, בעיקר כי לא היה שום קשר בינה ובין המילה 'ייחודיות'"
השנים עברו, המצלמות הגיעו, והצילום הפך לאפשרי בכל בית - צילום ספונטני שאפשר לבצע בכל רגע, כאשר שיאו של העניין היה הסלפי. אולם מהר מאוד הסלפי הפך לתמונה מוקפדת, כזאת שמעלים לאינסטגרם, פעמים רבות תוך שימוש בפילטרים שונים ומשונים, כחלק מהרצון לתמונה מושלמת שתהיה נדבך נוסף באוסף התמונות של "החיים הטובים". וכך, בעצם דור שלם, דור ה-Z וכן גם דור האלפא, מעלים תמונות מתוכננות היטב שבהן רואים שהם מבלים בארץ ובעולם, אוכלים במסעדות יוקרה, יושבים בבתי קפה מגניבים ועוד, ועכשיו הלכנו צעד נוסף.
3 צפייה בגלריה
פריז סלפי
פריז סלפי
האם אנחנו מוכרים לעצמנו ולאחרים פייק ניוז יומי?
(צילום: Shutterstock)
האמת היא שמה שהכי מטריד אותי בסיפור הזה הוא שהאותנטיות בחיי הילדים שלנו הולכת לאיבוד. מה שהם לומדים ביום-יום זה בעיקר כיצד לזייף הכול: לזייף מראה, לזייף מושלמות, לזייף חיוכים, ועכשיו גם לזייף אותנטיות. בעצם הם הופכים לשחקנים, כאשר כבר אין כאן שום ניסיון להראות את המציאות שלנו כפי שהיא, אלא אנחנו מביימים את הסצנה של עצמנו על מנת לשתף רגע שמעצם שיתופו הוא כבר אינו אמיתי יותר. בעצם, כך אנחנו מוכרים לעצמנו ולאחרים מדי יום פייק ניוז של חיינו. והחשש העיקרי הוא שבתהליך הזה , לאט-לאט, בעצם נוצר נתק בין הילדים עצמם ובין "האני" האמיתי שלהם, בעיקר כי הם שקועים כל הזמן וללא הרף במחשבה: מה יחשבו עליי, ואיך אני נראה?
"האותנטיות בחיי הילדים שלנו הולכת לאיבוד. ומה שהם לומדים ביום-יום זה בעיקר כיצד לזייף הכול: לזייף מראה, לזייף מושלמות, לזייף חיוכים, ועכשיו גם לזייף אותנטיות"
המעניין הוא שלאחרונה הולכת ותופסת תאוצה בקרב צעירים ונוער אפליקציה חדשה למדי, שונה יחסית, שנקראת בי–רייל. הרעיון בה הוא דווקא להחזיר את האותנטיות לחיינו, ולצלם את החיים כפי שהם פה ועכשיו. וזה אומר שלמשתמשים בה יש אפשרות לשתף תמונה אחת ביום, בזמן שאינו ידוע מראש, ולשתי דקות בלבד, בלי מסננים, בלי פילטרים וללא תכנון מראש. כלומר, הצורך לאותנטיות קיים, ובלי קשר לאפליקציה הנוכחית כדאי שנבין שאם אנחנו, ההורים, באמת רוצים לגדל ילדים אמיתיים, שמחוברים לעצמם, עם חוסן פנימי שיעזור להם בהמשך גם לעמוד מול לחץ חברתי, כדאי שנלמד אותם, ואותנו, לעצור מדי פעם, לכבות את המצלמה, ולהיות הם עצמם.
נירית צוק היא אמא לשלושה ילדים, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס"