מה לא עבר על תלמידי התיכונים בתקופה בשנה שחלפה? התפרצות של מגפה, בידודים וסגרים, בגרויות, המון מסכים, ומעל כל אלה: גיל ההתבגרות עצמו. קצת לפני ששנת הלימודים נפתחת, אפשר כבר לסכם את זו שקדמה לה: בני נוער שסיימו י"ב משתפים ברגעים הטובים, הקשים, באפשרויות שהזום נתן אבל גם לקח, וגם - מה הם באמת חושבים על החינוך החינוכית של ימינו?
קראו עוד:
"הרבה חוויות שלי כתלמיד התפספסו בגלל מגפת הקורונה", מספר רז כהן, בן 18 מאשדוד. "אם זה טיול שנתי שהתבטל, גיבושים, ובכלל כל הפן הרגשי-חברתי שהיה חסר השנה. אלה היו שנתיים מאוד משמעותיות לגיבוש הזהות שלנו, והאמת שרוב הזמן היינו בבית. פגשנו את החברים דרך המסך, ולמדנו בזום בלי שיחות שיש בינינו בין השיעורים, או הצחוקים בהפסקה".
למה אתה חושב שתתגעגע, ולמה ממש לא?
"אתגעגע מאוד לחברים, למורים, לאווירה בבית הספר. היינו ממש כמו משפחה אחת גדולה. פחות אתגעגע לשגרה ששוחקת, לשיטות הלימוד המיושנות ובעיקר לעובדה שתוכנית הלימודים לא מותאמת למאה ה-21".
"אם המערכת החינוכית מתחייבת להכין את דור העתיד - אז למה אנחנו מכירים את כל הנושאים האלה שהשפיעו וישפיעו על החיים שלנו מכל מקום חוץ מאשר מהמערכת עצמה?"
בנושא זה יש לו עוד הרבה מה לומר: "לא הגיוני בעיניי שהדרך שבה אני לומד כיום - כמעט זהה לדרך שבה ההורים שלי, ואפילו סבא וסבתא שלי, למדו. העולם השתנה. היום יש הרבה יותר אמצעי למידה ודרכי למידה, וצריך להתקדם. על כולם להבין שלא כל מה שהיה צריך ללמוד לפני כמה שנים, הוא חיוני גם היום.
"אם בעבר היו צריכים לשנן את החומר ולזכור אותו בראש, הרי שהיום הכול נגיש בכף היד", הוא ממשיך, "ולכן, במקום ללמוד סיכומים, אפשר ללמוד מיומנויות של ניתוח טקסטים וקריאת גרפים, התנהלות כלכלית נכונה, ותחומים נוספים שבאמת יעזרו לנו בחיים. בנוסף, אני חושב שללמידה מרחוק יש הרבה יתרונות, וכדאי לשלב אותה במהלך שנת הלימודים. זה יאפשר אולי לפספס פחות שיעורים, וגם לצפות בהקלטה של השיעור כדי לחזור על החומר לפני מבחן.
"במסגרת הזאת של הזום אפילו התפתחתי, פיתחתי עוד יותר את התחביבים שלי", הוא מוסיף, "דיברתי עם אנשים מכל הארץ והצלחתי לעשות כמה דברים במקביל. זה לא היה מתאפשר לי בשנת לימודים רגילה".
"הבנתי שאני אחראי לעצמי"
כהן משתף עוד כי ההבנה שהוא אחראי לעצמו הייתה משמעותית עבורו. "אם עד כה המבוגרים היו שם עבורי כדי להחליט, עכשיו כשאני מגיע לצמתים מרכזיים וגורליים בחיים שלי - אני נדרש לקבל החלטות בעצמי, אם ללכת לישיבת הסדר/מכינה, צה"ל, עתודה, לימודים באוניברסיטה ועוד. כמובן שההורים והמורים איתי כדי לעזור ולכוון אבל בסופו של דבר זו החלטה שלי, ואני זה שאתמודד עם ההשלכות ועם התוצאות. לטוב ולרע".
"במקום ללמוד סיכומים, אפשר ללמוד מיומנויות של ניתוח טקסטים וקריאת גרפים, התנהלות כלכלית נכונה, ותחומים נוספים שבאמת יעזרו לנו בחיים"
יודר צ'רניה, בת 18, מעומר מספרת כי מבחינתה השנה האחרונה הייתה מאכזבת למדי: "בילינו את רוב השנה בסגרים, ולא באמת יצא לי להרגיש מה זה להיות שמיניסטית. הדבר היחיד שעשיתי השנה, והרגשתי כתלמידת תיכון, היה להגיע פעם בכמה זמן ולהיבחן לבגרות".
דבר משמעותי שעברה השנה היה פרויקט הסיום בקולנוע. "החברים שלי ואני השקענו בזה מאוד, יותר מחצי שנה עסקנו בכתיבה ובהפקה של סרט קצר", היא מספרת, "מצד אחד, הפרויקט הביא איתו המון עליות וירידות רגשיות מטלטלות. מצד שני, הייתה בו גם הנאה גדולה כי בעצם הבאנו לידי ביטוי את כל הניסיון והידע שצברנו בתחום. אחרי שסיימנו את הסרט, המורה שלחה אותו לפסטיבל ירושלים. אני מרגישה שההפקה האחרונה שלי ושל החברים שלי באמת שינתה אותנו - התבגרנו, למדנו להתמקח ולחשוב מחוץ לקופסה, למדנו לעמוד על שלנו - וגם להתפשר".
למה תתגעגעי בתיכון, ולמה ממש לא?
"אין לי ספק שאתגעגע למגמה שלנו, לצחוקים ולשטויות שעשינו בזמן השיעורים, וגם לסיורים ולהתייעצויות אחרי המבחנים. אני אתגעגע למורים ולתלמידים עצמם, וכמובן גם לחברים שלי מהשכבה. לעומת זאת, אני ממש לא אתגעגע לטקסי בית ספר, שכללו הרבה שירים ונאומים. כשאני חושבת על השנה יוצאת הדופן הזאת, אני מבינה שהרווחתי המון זמן חופשי - למדתי מקצועות שעניינו אותי כמו שיווק, יפנית וציור. בקרוב אתחיל ללמוד גם פסיכולוגיה ופילוסופיה".
מה דעתך על מערכת החינוך אחרי 12 שנות לימוד?
"לדעתי, המערכת החינוכית כפי שהיא מתנהלת כיום צריכה לעבור רפורמה משמעותית, כזאת שתכלול תשומת לב רבה יותר לבריאות הנפשית של התלמידים. וגם עבור פעילויות למניעת דרכי התמודדות הרסניות כמו סמים או אלכוהול. מעבירים לנו הרצאות בבתי הספר, שנה אחרי שנה, אבל זה לא באמת עוזר. אני חושבת שאם רוצים להרחיק תלמידים מכך, צריך לדבר איתם לא רק באופן שטוח וחד-ממדי, כפי שקורה כיום - למשל כשמסבירים לנו שאלכוהול זה רע - אלא באמת צריך להסביר לנו את ההשפעות, ולהביא אפילו דוגמאות חיות ונושמות שיכולות לספר על החוויות האלה בצורה אותנטית.
"יש גם צורך להגביר מודעות לנושאים שונים בחברה", היא ממשיכה, "משום מה מחלות נפש נחוות כמעין טאבו במערכת החינוכית, ומדהים אותי שבעידן שלנו עדיין יש בני נוער שחושבים שדיכאון זה שם תואר, שאנורקסיה היא בעצם ילדות עשירות רזות שרוצות לדגמן, ושהטרדה מינית קשורה רק לנשים יפות. ואם המערכת החינוכית מתחייבת להכין את דור העתיד - אז למה אנחנו מכירים את כל הנושאים האלה שהשפיעו וישפיעו על החיים שלנו מכל מקום חוץ מאשר מהמערכת עצמה?"
ויש עוד דבר שהיא הייתה רוצה לשנות, והוא לדבריה היחס של חלק מהתלמידים לצוותי החינוך. "אני רואה את הזלזול של חלק מהתלמידים ואת הלחץ שהורים מפעילים כלפי מורים, וחשוב לזכור שגם המורים הם בני אדם, שחלקם 'עושים שמיניות באוויר' עבור התלמידים, כדי לעזור ולתמוך בהם".
מעיין סלע, בת 17, ממושב רשפון, גם כן מסכמת שנה מיוחדת ולא שגרתית. "מצד אחד, המון תוכניות משמעותיות התבטלו בשנה שחלפה, כמו המסע לפולין והטיול שנתי לאילת, ואלו היו אמורות להיות חוויות שהיינו זוכרים כל החיים", היא אומרת, "מצד שני - הייתה לי שנה ממש טובה, אישית. גיליתי גם חברים אמיתיים, ואשמור איתם על קשר גם אחרי התיכון".
מה הדבר הכי משמעותי שקרה לך השנה?
"החוויה הכי משמעותית שעברתי הייתה הצגת הסיום, בעיקר כי בגלל כל חוסר הוודאות שכולנו הרגשנו במשך השנה. במשך הרבה זמן לא ידענו אם ההצגה תתקיים, אם נוכל להעלות אותה פרונטלית, על במה כמו בכל שנה, או שצריך לחשוב על אופציות אחרות. עוד בתחילת השנה, בזום, ניהלנו הרבה דיונים סביב השאלה באיזו דרך אנחנו רוצים להעלות את המחזה שבחרנו.
"בסופו של דבר, כשיצאנו מהסגר עבדנו במשך שבועיים רצופים על ההצגה, כדי להעלות אותה על במה כמו שרצינו. עבדנו קשה מאוד, הגענו לבית הספר בבוקר ועבדנו עד אחר הצהריים. בנינו את ההצגה בצורה מיוחדת מאוד - לקחנו את הקהל לסיור ברחבי בית הספר, במופע עצמו גם דיברנו איתם ושאלנו אותם שאלות. היא הייתה הצגה יצירתית שאנשים מאוד נהנו ממנה".
למה תתגעגעי ולמה ממש לא?
"אני אתגעגע לבית ספר ולחברים, ואני לא אתגעגע ללמידה בזום. היה מאוד מאתגר עבורי ללמוד ככה. למדנו רצוף, במשך שעות על גבי שעות, כמעט בלי הפסקות בין השיעורים. אגב, אני חושבת שהלמידה בזום הייתה יכולה להיות יעילה יותר, ואולי אפילו כדאי להמשיך ולהשתמש בה אם יפיקו לקחים ויעשו את זה בצורה נכונה. למשל, לצמצם את מספר השיעורים הנלמדים בכל יום, ולתת הפסקות גדולות יותר בין שיעור לשיעור".
סלע מעלה גם את היבט מערכת היחסים בין המורים לבין התלמידים, ואת תוכנית הלימודים. "היחס האישי היה חסר לנו, ואני חושבת שאם בשנה הקרובה ילדים ילמדו מרחוק - כדאי לשלב שיחות אישיות עם המורים והמחנכים. הייתי משנה גם את התכנים בחלק מהמקצועות, למשל בספרות - יש המון שירים וסיפורים שהם פחות מותאמים לתקופה ולעידן שלנו, והייתי משלבת כאלה שכן".
עדן זיבנברג, בת 17 וחצי מבאר שבע, מסכמת את שנתה רבת התהפוכות והשינויים: "השנה האחרונה הייתה אמורה להיות משמעותית ומיוחדת, שנה שבה אנחנו מסיימים תקופה עם המון זיכרונות וחוויות - אירועים, מסיבות, טיולים, ובכלל, כל המסורות של סיום בית ספר", היא אומרת, "אבל בגלל הקורונה חוויתי השנה בעיקר המון שינויים, גם לימודיים וגם אישיים. נוצר פתאום הרבה זמן פנוי, אבל השקעתי אותו בהפיכת החיים שלי לבריאים יותר, וגם במחשבות ותכנונים לגבי העתיד".
למה את חושבת שתתגעגעי, ולמה ממש לא?
"אתגעגע לתיכון שלי עצמו, כי נהניתי לבוא אליו. לפני הקורונה, הוא היה עבורי מקום של הרבה מפגשים עם חברים וחוויות. אני אתגעגע מאוד למסיבות הסיום ולטיולים, לטקסים שהייתי משתתפת בהם, למועצת התלמידים, ובכלל - לכל הרגעים שיש סביב בית הספר.
"אני אתגעגע פחות לתקופות המבחנים העמוסות וללחץ של בגרויות. אם זה היה תלוי בי, הייתי בונה את כל מערך הבגרויות בצורה מרווחת יותר", היא מוסיפה, "אני זוכרת שאני וחברים שלי בקושי הצלחנו לצאת, להירגע וליהנות, גם בתקופה שלא היה סגר, רק בגלל הלחץ של המתכונות והבגרויות. הייתי מעדיפה להמשיך בלמידה בכיתה ובמפגשים פרונטליים, אבל חשוב לומר גם שהלמידה מרחוק פתחה אפשרויות חדשות, וצורות למידה נוספות, שיכולות להיות טובות ונוחות לתלמידים ולסטודנטים בעתיד".
