דמיינו יום חורף קר וסוער, בחוץ מלא ברקים בשמיים, פתאום הפסקת חשמל. הכול נכבה, גם המחשב. אחרי כמה שעות החשמל חזר, המחשב לא. הלך ההארד דיסק ואיתו כל התמונות שלכם, שנים של חוויות נמחקו ברגע.
התמונות מהלידה, הפעם הראשונה שהוא התיישב, התמונה ההיא שאהבתם מהגן, העלייה לכיתה א׳, כל התמונות מהטיול האחרון ביוון, הכול נמחק. כמובן ששכחתם לגבות, אלף פעמים חשבתם על זה ודחיתם למחר. לא חבל?
לא באתי לדבר על גיבויים, זה הכי חשוב בעולם, לא בשביל זה אני פה. אני פה כדי לדבר על הדבר הזה שנקרא אלבום משפחתי וכמה חשוב שנפנה לנו זמן לעשות אחד כזה ואולי אפילו שניים או שלושה.
כשהיינו ילדים היו לנו כאלו אלבומים, אוצרות שלמים של סיפורים משפחתיים. לי יש אחד כזה עם כריכת עור בצבע תכלת, דפים שחורים עם ניירות חצי שקופים באמצע. בפנים תמונות בשחור לבן מודבקות לדף עם משולשים שחורים שנופלים עם השנים.
מהיום שנולדתי עד גיל שש ארוזים זכרונות ילדותי. מיום הולדתי עד שעליתי לכיתה א׳. זה גם השלב שאני יכול להגיד שעוד הייתי חמוד. תינוק שמנמן עם עיניים גדולות וסקרניות.
קראו עוד:
את פסטיבל שירי הילדים הראשון אני זוכר עד היום כי באלבום יש תמונה של אמא שלי שרה לי את "למה ככה הגדולים שואלים ושואלים ונורא מבלבלים לי את המוח". שרו אותו עירית ענבי ואבי טולדנו והוא זכה אז במקום הראשון. באלבום הזה רואים גם את סבא משה וסבתא לאה שנפטרו כשהייתי ילד. לולא התמונות האלו באלבום לא יכולתי מעולם לשבת עם הילדים שלי ולהראות להם מי היו סבא וסבתא שלי מהצד של אבא.
יש שם באלבום הזה בצבע תכלת הרבה תמונות של הווי משפחתי אינטימי, תמונות של אמא שלי צוחקת ומסתכלת עלינו כל הזמן בעיניים. למי שגדל בניסוי התמוה הזה שנקרא לינה משותפת אי שם בשנות ה-60 וה-70 בקיבוץ יטבתה, תמונות כאלו הן ממש לא מובנות מאליהן. התמונות האלו עזרו לי בשלב הרבה יותר מאוחר לגשר על הפער הבלתי נתפס הזה שיצרה הלינה המשותפת, הפער בין הצורך הכי בסיסי של ילד שאבא ואמא יהיו לצידו לבין המציאות.
יש שם הכול באלבום במשפחתי, הרגעים שצחקנו, שהיינו ביחד, התחפושות של פורים בכל שנה. היסטוריה משפחתית שלמה צרובה שם. הרגע הזה שסבא היה הסנדק בברית של הבכור שלנו והתמונה המסורתית עם הטנא והחולצה הלבנה בשבועות בדרך לטקס בגן.
ויש גם את מי עומד ליד מי, מי מחזיק ידיים ומי לא, מי תמיד חייך ולמה ויש את זה שגם תמיד עשה פרצוף כועס כשצילמו אותו. לפעמים גם חשוב מי לא נמצא באלבום או את מי הוציאו מהאלבום ולמה. יש שם באלבום גם לפעמים את הרגעים הפחות זוהרים של החיים שלנו. רגעים של בכי ועצבות.
משפחה זה דבר מרתק, מורכב, מסובך, הרבה אהבה וגם כעסים מותר וצריך שיהיו. אומרים ש"התמונה לא משקרת", וגם ש"תמונה אחרת שווה אלף מילים". בעידן הדיגיטלי אלו הנחות שצריך גם לבדוק ולא לקבל כמובנות מאליהן. דווקא בגלל זה כל כך חשוב ליצור לנו את האלבומים המשפחתיים האלו, שייספרו את הסיפור של המשפחה, של כל אחת ואחד מאיתנו.
לכל משפחה יש סיפור ולכל משפחה יש הסטוריה והווה ועתיד. אם לא נזכור לאסוף הכול ולסדר את את זה באלבום, יישארו לנו רק הזיכרונות, והם כידוע מתעתעים. התמונות מאפשרות לנו להיזכר ברגעים קטנים וגדולים.
אל תשאירו אותן בתיקיות במחשב, כי במקום הזה שנחשב בעיננו לכל כך בטוח, הן צפויות להישכח. וחס וחלילה יגיע החורף ההוא עם הסערה והברקים וככה ברגע אחד לא יישאר לנו כלום.
עכשיו בסגר, כשיש לנו כל כך הרבה זמן פנוי, זו הזדמנות ששווה לנצל. קודם כל לעשות גיבוי. אחר כך להתחיל לעשות סדר בתיקיות, לאסוף לרכז, למיין. אלבום דיגיטלי, אלבום כיסים, אלבום דפים, הכול הולך, העיקר שבסוף יהיה לנו אלבום משפחתי. ואז בליל חורף קר וגשום נשב כולנו סביב האלבום המשפחתי, נעלה זכרונות ונשמח שבסגר השני היה לנו זמן לעשות לנו אלבום משפחתי.
בטור הבא – כל העצות איך לעשות את זה קל.
הכותב הוא צלם אופנה ופוטותרפיסט, בעל הבלוג "צילום מחולל שינוי", ומנחה סדנאות לטיפול באתגרים בארגונים באמצעות צילום
