אסיפת הורים
הילד היה מחונן, אהוב ושמח. ואז הוא התאבד: על חרדות ודיכאון
49:24
נערה בת 17 ממרכז הארץ נמצאה ללא רוח חיים, כאשר לפי דיווחים ימים לפני כן היא סיפרה על מצוקה חברתית שבה הייתה שרויה. ואולי ביקום מקביל ושפוי יותר, המדינה הייתה עוצרת מיד ומחשבת מסלול מחדש. כי את מי מעניינת בכלל הרפורמה המשפטית עכשיו לאור הידיעה הזו?
וזה כל כך עצוב, וכואב, ומתסכל, וקורע את הלב, כי אף אחד ואחת לא אמורים לסיים את חייהם בגיל כזה, תהיה הסיבה אשר תהיה.
כל כך הרבה שאלות עולות: רגע, ומה עם הצוות החינוכי? ומה עם המורים והמורות? ואיך אפשר לפספס דבר כזה? ואיפה ההורים של שאר ילדי הכיתה בסיפור הזה? כמחנך אני דווקא יכול להבין איפה היה הצוות החינוכי. בעומס בלתי נגמר ובמסכת לחצים פסיכית לגמרי, תוך ניהול כיתה של 30 ומשהו תלמידים, ואפילו 40. אתה לא יכול, וגם אם תרצה, להגיע לכולם ולתפוס את הניואנסים הדקים האלה, שכמו כתובת על הקיר זועקים לך שיש כאן משהו לא תקין.
קראו עוד:
היה לי תלמיד שעבר רצח אופי, חרם שקט. הזמינו אותו לכל האירועים והמסיבות של בית הספר, בטיול השנתי היה לו חדר, כשהוא פנה לתלמיד מסוים אז הוא ענה לו, והוא אפילו שיחק בקבוצת הכדורסל העירונית. אף אחד לא התעלם ממנו, ובכל זאת הילד הזה עבר גיהינום. בכל פעם שהוא העז לדבר השפילו אותו, הקניטו אותו, ירדו לחייו והפכו עבורו את השהות לבלתי נסבלת.
איך אנחנו, הצוות החינוכי שמנו לב לעניין הזה? הייתה זו אימא של תלמיד אחר שביקשה להיפגש איתי. הסקתי באופן טבעי שהיא מתכוונת לדבר איתי על הילד שלה, כאילו מה יותר מתבקש מזה. אבל היא לעומת זאת ביקשה לדבר על החבר של הילד שלה. המהלך שלה הדהים אותי, מה הסיכוי שאימא בכיתה שלי תבקש על חשבון העבודה שלה פגישה בשביל ילד אחר?
כשאמרתי לה שאני מאוד מופתע, היא אמרה לי שהילד הזה חשוב לה כי הוא בן בית אצלה. היא סיפרה שבשבוע הקרוב ההורים שלו יהיו בחו"ל ועד שהם יחזרו היא לא מוכנה שהוא ימשיך עם הסיוט הזה. הנה לכם הגדלת ראש של אימא שלא רק מתעניינת במה שקורה אצל בנה, אלא גם חשוב לה להבין ולעזור לחבר שלו. בעקבות ההתערבות שלה התחלנו ב'חריש' עמוק בכיתה, ומגמת ההתעללות הנפשית שהילד הזה עבר פחתה משמעותית. לא באופן מוחלט כי אנחנו לא חיים בסרט, אבל בהחלט היה ניכר שיפור.
בדיוק השבוע הייתה לי שיחה עם אמא שציינתי בפניה שמעולם לא מצאתי את הילדים שלה מתנכלים לילד, ואני חושב שזו חתיכת נקודת זכות לטובתה. היא אמרה לי: "שתדע לך, שאני מחנכת אותם לא להתעלם משום דבר שיש סביבם. זה מתחיל מהבית, כשהם נתקלים בכרית זרוקה על הרצפה. כשאתה מתחיל להתעלם מדברים, גם חפצים, זה יעבור הלאה ויגיע גם לבני אדם".
עברנו עכשיו את ל"ג בעומר, אחד החגים החברתיים של השנה, שבו ילדים דחויים מרגישים כל כך מאוימים עד כדי כך שבא להם לנסוע למקום רחוק ולא לעבור את הסיוט הזה שנובע מהעובדה שאין להם עם מי להעביר את החג. כמה הורים אתם מכירים שיצא להם לברר מול ילדיהם אם יש להם בכיתה ילד שלא הוזמן לאף מדורה?
האמת היא שהמקום הנפשי הזה של התעלמות מסבל הזולת מתחיל כבר הרבה קודם - כאן, בכיתה, בידיעה שיש תלמידים שקשה להם, שאף אחד לא מדבר איתם, שמשפילים אותם ועולם כמנהגו נוהג. אז מה עושים? יוזמים. פשוט עצרו רגע את מהלך החיים שלכם. דברו עם הילדים שלכם על חשיבות גילוי הסולידריות החברתית הזו, שתחבק ולא תתעלם מילדים שקשה להם, ובעיקר, למדו אותם להגדיל ראש ולגלות יוזמה.
לפעמים זה כל ההבדל בין ילד שמחליט לשים קץ לחיים שלו, לבין ילד שבוחר בחיים. וזו, תסכימו איתי, סיבה מספיק טובה בשביל לתפוס את הילדים שלכם ולהפנות את תשומת ליבם לילדים האחרים, לכל אלה שסובלים.
