אני זוכר שהרגשתי שהרגע הזה הוא אחד הרגעים הקשים ביותר שלי בכיתה, והוא תמצת עבורי את התסכול של השנה כולה: הנה אני, מחנך בקורונה, מנסה להגיע לתלמיד שלו, שתקוע מול המסך בבית ומרגיש שזכוכית עבה במיוחד מפרידה בינינו ואין לי, פשוט אין לי איך לפרוץ אותה.
שאלתי אותו בקול מתעניין ומתלהב: "אז מה שלומך? איך הולך בבית? מה אתה עושה בקורונה? שתף אותי במשהו". מעבר לקו הייתה שתיקה, ואחריה התלמיד שלי ענה לי, בקול כבוי ובקיצור: "בסדר".
קראו עוד:
"בסדר"? זה כל מה שיש לך לומר? לא בא לך לשתף, להיפתח קצת לעולם? המשכתי בנחישות: "אולי בכל זאת תספר לי משהו, אתה יודע, קורונה. כולנו בבית, בטוח יש לך משהו מעניין לומר לי". הוא הקשיב, ואז ענה בלקוניות: "הכול טוב". נדמה לי שעד סין שמעו את רעש ניפוץ השיחה בינינו.
באותו רגע הרגשתי איך שאני מאבד את זה. אמרתי לו ספק בתחינה ספק בתוכחה: "אולי תפרט יותר? מה זה התשובות האלו? בסדר? הכול טוב? אל תעשה לי טובה, אתה יודע, לא צריך לדבר בכוח. אז בוא ננסה בפעם האחרונה: יש משהו לספר לי? משהו חדש שעשית בקורונה?"
שוב שתיקה מעבר לקו. ואז הוא אמר לי בלחש: "לא. אין לי משהו לספר". ולי לא נותר לי אלא לשאול את עצמי - האם אני נמצא במקצוע הנכון? מה זה הטרלול הזה? מותר לי לצפות לנהל שיחה הגיונית בן מורה לתלמיד שתיגמר באוסף משפטים מגוון יותר מאשר 'בסדר', לא? החלטתי שנמאס לי. פרשתי. שלא יעשה טובה. לא רוצה לדבר? לא צריך. לא בכוח. יש לי גם ככה מספיק דברים לעשות. למחרת לא התקשרתי אליו. בשביל מה להתקשר?
"התלמידים שלנו, הילדים שלכם, צריכים להרגיש שיש מישהו במערכת החינוך הגדולה הזו שרואה אותם, שהם באמת מעניינים, שהם הרבה יותר מאשר עוד שם שנמצא מתחת לקוביית זום שחורה"
ואז, ביום השלישי החלטתי להתקשר, למרות הכול, ולו רק בשביל הקשר המינימלי בין מורה לתלמיד. שישמע אותי. שייראה שאכפת לי. אז התקשרתי. הוא ענה ואמר לי: "מה קורה המורה? למה לא התקשרתי אליי אתמול? חיכיתי לשיחה שלך".
הלם. "אתה חיכית לשיחה שלי?" עניתי לו, "הרי ניסיתי להתקשר אליך ולא שיתפת פעולה ולא הבעת עניין וענית כל הזמן 'בסדר', 'בסדר'...אז אתה כן מחכה לדבר איתי?". הוא אמר: "כן המורה. זאת הפעם היחידה ביום שמישהו מתקשר אליי באמת ומדבר איתי. בשאר הזמן אני במחשב". אני נזכר בסיפור הזה וחושב שדווקא בימי המגפה הזאת, משמעות העבודה החינוכית שלנו כמחנכים עברה זיקוק ועיבוד - והעידה יותר מכל על חשיבות הממד הרגשי שיש ביחסים בין מורה לתלמיד.
כי בואו, יש תוכנות מחשב שמלמדות מתמטיקה ואנגלית לא פחות טוב ממורים, ובכל זאת יש דבר אחד שבחיים אף בינה מלאכותית לא תוכל לעשות - להסתכל לתלמיד בלבן של העיניים ולשאול אותו בקול אכפתי: "אז מה שלומך הבוקר? איך אתה מרגיש? בוא ושתף אותי קצת בחוויות שלך".
"מכל הדברים שאני מאחל לעצמי כמורה, אני מקווה שאצליח להתייחס לתלמידים שלי בדיוק באותו אופן שהייתי רוצה שהמורים שמלמדים את הילדים שלי יתייחסו אליהם. הלוואי"
לקראת השנה החדשה, נדמה לי שאין אחידות דעים בין המחנכים והמורים כמו בתחושה הרווחת שיותר מכל, התלמידים שלנו, הילדים שלכם, צריכים להרגיש שעם החזרה ללימודים יש מישהו בכל מערכת החינוך הגדולה הזו שרואה אותם. שמרגיש אותם. שמסתכל להם בעיניים ושאכפת לו מהם. מישהו שהוא באמת מעניין אותם, מישהו שמרגיש - וייתן להם להרגיש - שהם כל כך הרבה יותר מאשר עוד שם שנמצא מתחת לקוביית זום שחורה.
אני חושב על האמירה הבית ספרית שלפיה "את החינוך של ההורים אנחנו יכולים רק לחזק, ולא להחליף", וחושב, כמחנך, כמה שזה נכון ואיך שהתנהגות של הילד בכיתה משמשת כמראה למה שהוא סופג בבית. אני נזכר למשל בתלמיד שלא היה הכי חזק בלימודים, אבל מעולם לא קרה לו שהוא שכח להרים כיסא. פעם אחת הוא אפילו ירד מההסעה, וחזר בריצה כדי להרים כיסא. שאלתי אותו למה הוא חזר במיוחד, והוא ענה: "אם אני לא ארים את הכיסא הזה, אז המנקה המבוגרת תרים". כמה רגישות, כמה אכפתיות. כשסיפרתי בערב לאביו של הילד על המקרה, והתפעלתי מהערכים המצוינים של הילד, הוא אמר בתגובה: "אני אמרתי לבן שלי שהעולם לא ייחרב אם הוא לא יקבל מאה במתמטיקה. אבל אני כן מצפה ממנו להיות בן אדם ולדאוג לכך שהמנקה שיכולה להיות גם סבתא שלו, לא תתאמץ במקומו".
איזה מורה אני מאחל לעצמי להיות? התותח? להספיק עם התלמידים שלי את כל החומר? להיות הדמות הזאת שהם יצליחו להיזכר בה עוד שנים רבות? אולי. יותר מכול הייתי פשוט רוצה לדעת שהצלחתי לגעת בנשמה שלהם. שראיתי אותם, שהבחנתי בשתיקה שלהם. שאם הם רבו עם ההורים שלהם הערב, או שרע להם, או שיושב עליהם משהו, שאני אדע את זה. שההתעניינות שלי בעולם שלהם תהיה יותר מאשר הכנת שיעורי בית, או לא.
ועד אז, אני אהיה גם עסוק פשוט בלהצליח לא להרוס להם. אם תלמיד שלי עובר חרם שקט ולא מדברים איתו בקבוצת הווטסאפ של הכיתה, שאהיה מספיק חד בשביל לתפוס את זה בזמן ולהציל את הנשמה שלו מצלקות נפשיות לכל החיים. שיהיה לי את הכוח להשחיז בכל יום מחדש את הכלים שאיתם אני מסתת את הלבבות של התלמידים שלי באותה ההתלהבות של היום הראשון. והכי חשוב: שאצליח להתייחס לתלמידים שלי בדיוק באותו אופן שהייתי רוצה שהמורים שמלמדים את הילדים שלי יתייחסו אליהם. הלוואי.
