אתם חלק מהמסע, ואתם אפילו לא יודעים את זה. כי ילד שאיבד אימא, גם אם חלפו המון שנים, מסתכל על העולם בעיניים שמזמינות אחרים להצטרף למסע שלו. אימא. זאת שמוכנה לחבק אותך כשאתה חולה-מדבק-אל-תתקרבו-אליי. זאת שמקשיבה ולא כדי להשמיע. זאת שהיא רק בעדך. זאת שגם אם היא כועסת עליך זה כי היא דואגת לך.
מאז שאימי הלכה מעולמי כשהייתי קטן, אני מחפש עיניים טובות אחרות לשתף במסע שלי. גם אם אלו עיניים שיגידו לי "תהיה חזק" בכל פעם מחדש כשיזכירו את אימא.
קראו עוד:
מבחינתי יום המשפחה הוא עדיין "יום האם", כמו פעם. כשכל הילדים בבית ספר סיפרו שהם הביאו לאמא שלהם פרחים ביום האם, אני נתתי לה פרח כל יום, כי ידעתי שיום אחד היא לא תהיה. כל שנה מחדש חשבתי איך להסביר לילדים שלאימא מגיע פרח כל יום, לא רק יום בשנה, אבל להיחשף היה מפחיד, אז לא דיברתי על זה בכלל.
לאורך השנים, את מה שלא יכולתי או הצלחתי לומר - כתבתי. אחרי יותר מ-20 שנות כתיבה למגירה, השירים על אימא הפכו לספר שלא היה לי מושג שכל כך הרבה יקראו, שלו קראתי "גרדום היתומים".
אימא שלי, בזיכרונותיי, היא בעיקר אימא שלי. אני לא הכרתי את האישה שהיא הייתה. הייתי קטן, אין לי מושג מה היא הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת שאני כותב עליה. היא בטח לא הייתה מנחשת שיום אחד אוציא עליה ספר שירה. הייתי ילד שלא ידע לכתוב מילה. וכשהוצאתי את הספר לא האמנתי שהוא יגיע לכל כך הרבה עיניים ולבבות. התגובות של אותם אנשים שיש להם אימא, שמספרים שבעקבות הספר הם התקרבו לאימא שלהם, מחזירות אותי לאותו ילד שרצה כל כך להסביר לכל הילדים בכיתה שלאימא מגיע פרח כל יום.
אצלי בבית כל יום היה יום האם. נדמה לי שהספר הוא הדרך שלי להודות בפני אנשים שאני רוצה להתקרב אליהם, להיות חבר שלהם, שיכירו אותי באמת. דרך השירים אני נותר חשוף, ישיר, לעיתים ילד. השירים לא יכולים להיות משהו שאני לא, כי לעומת התפקידים והדמויות שאני מגלם כשחקן, בשירים הדמות היא אני, ובספר הזה מתפרצת אמת שלא ניתן להסתיר. הייתי צריך לעבור שנים, כדי להעז ולהוציא אותו, כדי להודות שזו הדרך שלי להתמודד, להתקרב, ואתם חלק מהמסע.
לעולם לא אשכח את הפעם האחרונה שאמא שלי ראתה אותי משחק. הגעתי להיות "ילד פסטיגל" בזכותה. היא פתחה עיתון, קראה מודעה ולקחה אותי לאודישנים. ידעתי שהתקבלתי עוד לפני שהתקבלתי, כי היא ידעה. היא צפתה בי מהצד ואמרה לי: אתה מסוגל. וכשאמא אומרת לך שאתה מסוגל, זה פתאום נשמע הדבר הכי הגיוני, אפילו שבחוץ חיכו מאות ילדים.
כשהפסטיגל עלה היא הגיעה, בכיסא גלגלים, ומטעמי נגישות ישבה על הפרקט של ההיכל בחיפה. היא ראתה אותי, הכי קרוב שאפשר. לא אשכח שהתראיינתי לטלוויזיה ואמרתי שהחלום שלי הוא להגיע להוליווד. ספק אם ידעתי אז מה זה הוליווד. רק ידעתי שבשביל אימא שלי זאת הפעם האחרונה. למרות זאת אמרתי לה - "אימא, את תראי אותי גם בשנה הבאה". רציתי לתת לה תקווה. רציתי שיקרה נס.
בזכות אותה בקשה חוזרת שלה ממני לגרום לאנשים לשמוח, זה מה שאני מקווה לעשות כל חיי. זאת שליחות בלתי נגמרת, צוואה רוחנית. הייתי רוצה לספר לאמא שלי שהיא זאת שגרמה לי להאמין בעצמי, היא זאת שנתנה לי את הביטחון לשחק. היא זו שגרמה לי לפנטז ולצעוד לעבר החלום. התיאטרון שהגעתי לשחק בו בפעם הראשונה, הוא אותו תיאטרון שהלכתי אליו כילד עם אמא שלי יד ביד כשהיא אמרה לי "יום אחד" והאמינה. ולא סתם אמרה.
ויום אחד היא מתה והפסיקה לומר. אבל היד הרכה על הכתף עוד נמצאת, גם אם היא רק בדמיוני.
עכשיו, כשזה קורה לי, הייתי רוצה להזמין אותה לשורה הראשונה. הייתי רוצה לשמוע ממנה רק מילה אחת - "ידעתי". וגם, "אל תדאג. לא סיימת". האמת היא שהיא כאן כל הזמן. באהבה חדשה, בצומת החלטות ובלב שלי בעיקר. לא סיימנו רע. פשוט לא סיימנו. מבחינתי יום המשפחה הוא יום האם, שמעולם לא הלכה.
הייתי שמח להפוך את יום האם, ליום המשפחה משלי. להקים משפחה חדשה, למצוא אהבה, אישה שלא אפחד לפגוש בה את עצמי, את געגועיי לאמא שלי, את הצורך הזה בעיניים טובות, את הצורך הזה בשותפה אמיתית למסע. כזאת שמוכנה לחבק אותך כשאתה חולה-מדבק-אל-תתקרבו-אליי. כזאת שמקשיבה לא כדי להשמיע. כזאת שהיא רק בעדך, כזאת שגם אם היא כועסת עליך זה כי רק כי היא דואגת לך, או כי לא דאגת לכלים בכיור כמו שהבטחת.
כי הילד הזה שאמר שזה החלום שלו ורוצה להגיע להוליווד, אני מודה, הוא אני. שמעז לפתוח את המגירה ואת הלב ולהוציא אותם לאור. שמעז לומר בכל פעם שחבר קרוב מאבד הורה: אל תהיה חזק, מותר לך גם לא.
ניר שטראוס הוא שחקן, יוצר ויזם תרבות
