החנויות ברחבי הארץ כבר מלאות בתחפושות צבעוניות לקראת חג הפורים הממשמש ובא. הורים וילדים צובאים על הדלתות, רוצים, גם אם זה ליום אחד בלבד, להפוך לדמות מאיזו אגדה. ענקית האנימציה דיסני, שחולשת על מגוון רחב של אספקטים שונים בחיינו, החל מתכנים קולנועיים, דרך פרקי שעשועים ועד למרצ'נדייס בדמות כלי בית, ידעה בחוכמה להשתלט גם על עולם התחפושות. אם תרצו ליום אחד להיות אלזה, שלגיה או רובין הוד - אתם יכולים לעשות זאת.
החלום: נסיך יפה תואר
כבר יותר מ-80 שנה שחברת וולט דיסני מציגה לראווה את נסיכותיה, משווקת אותן לכל ילדה ונערה, כמו אומרת לה שחלומה הוא להיות האישה שזוכה בנסיך יפה התואר. גם אם במרוצת השנים, בדיסני הצליחו לשנות את המגמה ובמרכזה "אישה הנמצאת במצוקה", החנויות מלאות בתחפושות מכל הסוגים, גם כאלה של הנסיכות "הקלאסיות" של דיסני - השתוקות, הקטנות, אלה שגורלן תלוי בגבר אחד ולבן על סוס.
לפני שנים, עוד טרם מילאו החצ'קונים את פניי בגיל העשרה, ניסיתי להבין מדוע כל החברות שלי רוצות להתחפש לסינדרלה, יסמין או אריאל, ורק אני רציתי בכל מאודי להיות קרואלה דה ויל. "מה הבעיה שלך?" שאלתי את עצמי בכל לילה לפני שהלכתי לישון. למה אני חולמת להיות דווקא מה שאף אחד אף פעם לא רוצה להיות?
השנים חלפו, החלומות גם הם השתנו. אבל זיכרון פורים נשאר אצלי חקוק היטב בזיכרון, בייחוד אותה שנה לפני שהתחפשתי לקרואלה, אי שם בכיתה ד', כשרציתי להיות "בת הים הקטנה". קריאות הגנאי בבית הספר "בת הים הגדולה" השאירו בי חותם עמוק של כעס וכאב. עם השנים למדתי לאהוב את הנסיכות שגדלתי עליהן. להבין אותן, לחקור אותן, לנסות לפצח את המנגנון המופלא הזה שנקרא דיסני, בייחוד בחג הפורים - שם הורים וילדים נשארים שבויים בקפיטליזם המובהק של ענקית האנימציה.
קראו עוד:
התחלתי לשאול שאלות תמימות שהביאו אותי לכתוב עבודה אקדמית ועוד אחת, ועוד אחת. באחד המחקרים שלי בתואר השני מצאתי את עצמי שואלת הורים וילדים למה הם בחרו להתחפש דווקא לנסיכות דיסני. התשובה הייתה פשוטה - "כולן רוצות להיות אלזה". אותה דמות קרה ומקפיאה, שחרטה על דגלה עצמאות, חופש ואהבת המשפחה, לצד תגובות מן הצד השני של המתרס כמו ש"אין נסיכה יפה כמו שלגייה".
המציאות: תם עידן הנסיכות הקלאסיות
חג פורים מסמל בעיניי הרבה יותר מעוד תחפושת יפה. זה היום הזה בשנה שבו אנחנו בוחרים מי אנחנו רוצים להיות, גם אם זה ליום אחד. הדור הבא רוצה להיות הרבה יותר מפנים יפות, כדי שיום אחד לא נקום לכמויות צער ותסכול של מתגברות מול מסך הטלוויזיה, שיוצאות לעולם, פוגשות גברים - ומגלות שהחיים הם לא סרט של דיסני.
שיחות חולין הפכו למאמרים אקדמיים, שהפכו למחקר בן שמונה שנים, שמספר סיפור שלם על איך הדמויות של דיסני מעצבות אותנו כנשים וכגברים, ואיזו חשיבות היסטורית ועכשווית יש לעולם הזה עלינו ועל הילדים שלנו. התהליך האבולוציוני של נסיכות דיסני השתנה מקצה אל קצה. בשלהי שנות ה-30 של המאה הקודמת הביאו למסך את הנסיכות הקלאסיות, צעירות שגורלן לא שפר עליהן. בראייה היסטורית, בניגוד גמור למה שקורה בחנויות התחפושות, תם עידן הנסיכות הקלאסיות.
ב-1963 יצא ספרה של בטי פרידן "המסתורין הנשי", שהיה במובנים רבים ליריית הפתיחה של הגל השני של הפמיניזם בארצות הברית. פרידן הפצירה בנשים להפסיק לוותר על הגשמתן האישית, ועודדה אותן לחלום על קריירה משלהן, לרווחת המשפחה והילדים. "מה, לא ייתכן שמישהי אחת תרים את היד ותגיד: 'אני רוצה משהו נוסף מלבד בעלי, ילדיי וביתי?'", היא כתבה אז במילים שיצאו מתוך כותלי הדף, והפכו למאבק שאת פירותיו אנחנו קוצרות וקוצרים עד היום.
השפעתה של פרידן על השיח והרוחות החדשות שהיא הביאה איתה, עודדו את דיסני לשתף פעולה עם הקו התרבותי החדש, ובין סוף שנות ה-80 עד תחילת ה-2000 דברים התחילו להשתנות. ראינו על המסך נסיכות חזקות, עצמאיות, ונשים מצילות, בדמות פוקהונטס, מולאן או בת הים הקטנה. אז למה אנחנו עדיין מתעקשות לרצות להיות שלגייה?
את השאלה הזאת אני מנסה לפצח בשנים האחרונות, בהרצאה שלי על תדמית האישה בסרטי דיסני, שנקראת "התעוררי משנת היופי שלך", כי כל מה שרציתי בתור ילדה היה לנער ולעורר את הנסיכות שגדלתי עליהן, עד לרצון להיכנס אל תוך המסך ולהגיד לה "קומי, הגשימי את עצמך, עשי משהו בחיים האלה. אל תחכי לאביר שיציל אותך, יש לך את עצמך".
