לפני חצי שנה אביגיל ושחר לוי לקחו את בנותיהן (6, 11 ו-15) ועברו מכרכור לפאפוס שבקפריסין. "עשינו את המעבר בלב תקופת הקורונה, בזמן שבו היה קשה מאוד לטוס ולהתנייד", מספרת אביגיל. "משרדי הממשלה היו סגורים והיו קשיים אובייקטיביים לארגן מסמכים. בנוסף, היה גם חוסר ידיעה עד הרגע האחרון אם נוכל לצאת מהארץ ואם הטיסה לא תבוטל.
"המון אנשים שאלו אותנו 'למה להתעקש ולא לחכות?' אבל שנינו היינו מאוד מאוד נחושים. הרגשנו שאנחנו רוצים לנסוע דווקא בתקופה הזאת. היה לנו חזון ועשינו הכול כדי להפוך אותו למציאות ולהגשים את החלום הזה".
שחר: "הקהילה הישראלית בפאפוס איכותית ומדהימה, ואנחנו מרגישים שהצלחנו לייצר לנו פה הווי חברתי תוסס. אנחנו צוחקים על כך שמאז ימי התיכון לא היו לנו חיי חברה כאלה סוערים".
לבני הזוג יש עסק דיגיטלי שהוקם לפני שבע שנים. אביגיל מנחה נשים לתודעת שפע ויצירת מציאות בקורסים אינטרנטים, וכשהעסק שלה החל לגדול שחר הצטרף אליה והיום הוא מנהל את כל הצד התפעולי של העסק. "תחום העיסוק שלנו בעצם איפשר את כל המעבר הזה", הם מסבירים.
מה מצב המדינה שלכם מבחינת קורונה?
שחר: "קפריסין נרגעה מבחינת תחלואה, העומס בבתי החולים פחת בצורה ניכרת. יש עדיין מעט הגבלות שמטרתן להוריד הדבקה אבל אין סנקציות מוגזמות. מתקדמים בקצב החיסונים והממשל צופה שלקראת סוף יוני הכול יחזור לשגרה".
קראו עוד:
איך מערכת החינוך מתנהלת?
אביגיל: "הלמידה פה שונה מאוד ממה שחווינו בארץ. הבנות לומדות בבית ספר פרטי באנגלית ולא במערכת החינוך הקפריסאית. כשהגענו בנובמבר הבנות התחילו למידה באון-ליין, למידה רציפה ומלאה כמו יום לימודים רגיל, לאורך כל השעות, במערכת מקוונת ומשוכללת שיש בה פיצ'רים לעבודה קבוצתית ולעבודה אחד על אחד, משלבת וידאו וגיליונות עבודה אלקטרונים לכל תלמיד ותלמידה.
"בית הספר לקח מאוד ברצינות את פרויקט הלמידה מרחוק ולמרות שחששנו, בסוף זה עזר לילדות שלנו להיקלט בצורה רכה, ללמוד אנגלית ולהכיר את הילדים בכיתה לפני פגישה פיזית. בינואר הלימודים נפתחו גם פיזית, ומאז ועד היום הלימודים מתנהלים כרגיל, לפי תכנית לימודים בריטית ובכיתות קטנות. יש בכל כיתה בממוצע כ-15 תלמידים ושני מורים".
שחר: "כל תלמיד חדש שמגיע לבית הספר ללא אנגלית כשפת אם מצורף ל'אולפן באנגלית' של לימוד מתוגבר במשך כמה שעות בכל ימות השבוע. בתיכון התלמידים נבדקים אחת לשבוע בבדיקות מהירות לקורונה באמצעות מעבדה ניידת שמגיעה לבית הספר".
באיזה אופן המצב השפיע עליכם כמשפחה?
אביגיל: "הקורונה העניקה לנו הזדמנות חד פעמית לעשות צעד אמיץ אל חוויה חדשה, מגבשת ומלמדת. למרות שגרנו בבית יפה בכרכור עם עסק יציב ומשפחה קרובה, כבר בסגר הראשון הבשילה בנו ההחלטה לרצות לשנות ולהתאוורר. היה לנו מאוד לא פשוט עם מה שקרה בארץ פוליטית וחברתית בשנה האחרונה. השיח האלים והקיטוב היו לנו קשים והקורונה בהחלט חשפה את מערומיה של החברה הישראלית.
"רצינו לקחת הפסקה מכל זה ולחוות חוויית חיים שונה, לתת לילדות שלנו הזדמנות ללמוד אנגלית בבית ספר מדהים, ולגור במקום שליו, פסטורלי ויפיפה. איכות החיים פה מאוד טובה עבורנו, ההוצאה החודשית דומה לזו שהוצאנו בישראל אבל ההבדל שכאן אנחנו חיים בבית פרטי עם בריכה ונוף לים, מוקפים במטעי בננות, נהנים מחינוך פרטי, פנאי, חופש וטבע".
שחר: "בחרנו בקפריסין כי היא קרובה לישראל, למשפחה ולחברים, עם מזג אוויר כמעט זהה, מדינה שמקבלת זרים בברכה ומדברים בה אנגלית ומחיר טיסה לישראל עולה כמו זוג כרטיסים לסינמה סיטי".
למה אתם הכי מתגעגעים?
שניהם: "להיכנס לאוטו ולקפוץ להורים".
איך מתנהל יום בחייכם?
אביגיל: "בבוקר אני לוקחת את הילדות לבית הספר ומשם נוסעת שתידקות לחוף הים, להליכת בוקר ומדיטציה. אחר כך חוזרת לעבוד במשרד שבינינו לעצמנו בחצר הבית. בצהריים אוספים את הילדות, אוכלים ביחד ונחים אחרי העבודה והלימודים. אחר הצהריים יוצאים לטייל בים או לחברים, מבשלים וקוראים ספרים".
שחר: "אחרי קפה כפול של בוקר, שיטוט באינטרנט ואימון בחדר הכושר הסמוך, מתחיל את היום במרתון מרוכז של עבודה ואני גם זה שאוהב לטפל בבית, בקניות ובניקיון. לקראת הצהרים אוספים יחד את הבנות".
"הקורונה העניקה לנו הזדמנות חד פעמית לעשות צעד אמיץ אל חוויה חדשה, מגבשת ומלמדת. למרות שגרנו בבית יפה בכרכור עם עסק יציב ומשפחה קרובה, כבר בסגר הראשון הבשילה בנו ההחלטה לרצות לשנות ולהתאוורר"
הבנות שומרות על קשר עם חברות מישראל דרך הווטסצאפ והכירו חברות חדשות ממשפחות ישראליות שגרות באזור. "יש להן כבר חיי חברה עשירים ולאט לאט נבנים גם קשרים עם ילדים אחרים. יש פה בבית הספר ילדים מ-160 לאומים שונים", אומרת אביגיל.
מה מבחינתכם הכי מאתגר?
אביגיל: "השפה כמובן מהווה מחסום תקשורתי ראשוני, ועוד בהמון מבטאים - אנגלית של קפריסאים, של בריטים, של סקוטים, של יפנים, סינים ורוסים אבל כל יום פה משפר לנו את האנגלית ואת היכולות שלנו ושל הילדות".
שחר: "דבר נוסף היה האינטרנט. בגלל שאנחנו גרים באזור כפרי יחסית בקפריסין מצאנו את עצמנו שלוש דקות לפני שידור חי במועדון שלנו מול 200 נשים בלי אינטרנט בכלל. זה הצריך הרבה יצירתיות אבל בשניה האחרונה הסתדרנו והיה מעולה. לקח לנו שלושה חודשים למצוא ספק אינטרנט סביר שנותן לנו אולי עשירית ממה שהיה לנו בארץ אבל זה כבר לגמרי מאפשר לעבוד בנוחות ולהמשיך את הדברים כרגיל".
ספרו על רגע מיוחד שהיה לכם כמשפחה בתקופה הזאת.
אביגיל: "המעבר הזה היה מדהים למשפחה שלנו, מהלך מאוד מגבש ומקרב, שבו היינו צריכים לאפשר את הביטוי של הקושי של הילדות ולהכיל וגם לכוון את זה למקומות הכי טובים ולייצר התלהבות. אחד הרגעים שהכי זכורים לי, יומיים אחרי שהגענו לפה, ישבתי על שפת הבריכה והילדות לידי, ופתאום קלטתי שהזווית של הישיבה והשמש ששקעה והבריכה – זה בדיוק כמו שדימיינתי לעצמי כשזימנתי את המעבר הזה.
"זו תמונה שהייתי מחזיקה לי בראשי כל יום לפני השינה, כשהיינו עוד בשלבים הכי ראשוניים של החלום הזה, ופשוט קלטתי איך החלום הפך לתמונה ממשית ומציאותית לגמרי. כששיתפתי את הילדות בהתרגשות בהכרה הזו, המתבגרת צחקה עליי כמובן אבל כולן ידעו שזה משהו מדהים - מציאות שהצלחנו כמשפחה להגשים כנגד כל הסיכויים".
עוד היא מוסיפה, כי "למרות כל הרוגע, ישראל כל הזמן בלב שלנו, ובעידן האינטרנט והפייסבוק לא מרגישים בכלל שהתנתקנו. המשפחות שלנו בארץ, שנינו שרתנו בצבא, הכרנו והקמנו את המשפחה והעסקים שלנו בישראל. זה לא משהו שישתנה לעולם. אנחנו מעורבים, מתגעגעים, מקווים לטוב, אבל כרגע קשה לנו עם מה שקורה ואנחנו בוחרים בתקופת הזמן הזאת לא להיות בישראל.
"היה מאוד קשה לראות מרחוק את ימי הלחימה בעזה והתקפות הטילים על ישראל. הרבה קפריסאים הביעו דאגה ואפילו הזדהות עם ישראל. לא נתקלנו אישית ביחס עוין או בגילוי שנאה נגד ישראל אבל ששמענו שהתקיימה מחאה של מוסלמים בבירה ניקוסיה. לאורך כל ימי המבצע כמובן שדאגנו והיינו בקשר רציף עם המשפחות והחברים בארץ".
שחר מוסיף: "למרות שאנחנו כאן כבר כמה חודשים טובים, עדיין משתאים יום-יום מהנימוס המקומי, מהאדיבות בכבישים ובתור בסופר, מהרוגע והשלווה הפנימית של הקפריסאים ומכך שהם לא רודפים ולא משועבדים לעבודה וללחץ, ולמרות כל זה לא נחסך מהם שום דבר חומרי. מאז שעברנו לכאן לא נתקלנו כמעט בפקק תנועה, לא שילמנו חנייה ואין כאן כבישי אגרה. כשקופצים לבנק לא צריך לקבוע תור באפליקציה והחנייה בחינם במדרכה ממש ליד דלת הכניסה לבנק. החיים כאן מזכירים בהרבה מובנים את החיים הקלים בישראל של פעם. כשהשגרה תחזור אחרי הקורונה נוכל לשפר עוד יותר את חיזוק הקשר ולהיות יותר על הקו עם ישראל ולפגוש בתדירות גבוהה יותר את המשפחות והחברים".
מה הלאה?
אביגיל: "כרגע מקסים וטוב לנו פה וישראל תמיד זה הבית עבורנו".
