חודשיים עברו מאז מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר, ויובל בלחסן (31) ואשתו אופיר (31) עדיין חיים בבית מלון באילת לצד בני משפחה נוספים. מבלי לדעת איפה יגורו, יעבדו או יגדלו בעתיד את טאי בן השנתיים ואת התינוקת שצפויה להיוולד להם בקרוב, הם מספרים על מה שעברו באותה שבת שחורה - כאשר יובל, חבר כיתת הכוננות, יצא להילחם על החיים שלהם.
האמא בחודש שמיני, האבא בקרבות מול מחבלים: הסיפור של אופיר ויובל בלחסן
(צילום: יוסי דוס סנטוס)
"בשעה 06:30 בבוקר התעוררנו לרעש הצבע האדום, רצנו מיד לממ"ד ואני סגרתי את חלון הברזל", מספר יובל, "היה הדף כל כך חזק, בחוץ, מהנפילות, שהרגשתי שאני ממש צריך להגן על עצמי ולסגור אותו כשאני מאחורי הקיר ולא חשוף. עם תחילת הנפילות אליה הרבש"ץ התקשר אליי ואמר לי לעלות על ציוד ונשק במיידי. הבנתי מבין המילים שלו, ובתחושה שלי, שזה משהו מעבר לנפילות ולטילים, אבל זה עדיין לא נאמר".
תוך כדי נפילות חזקות והודעות דואגות ומדאיגות בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, התמונה התחילה להתגבש. "מיכאל ברמן, חבר בכיתת הכוננות, ראה מחבלים רצים דרך החלון שלו והקליט הודעה קולית: 'יש מחבלים בקיבוץ, אף אחד לא לצאת'", אומר יובל, "זו הייתה הנקודה שהכריעה את ההבנה של מה שקורה, נדרכנו כמובן עוד יותר. אני הייתי כבר עם ציוד, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששמתי אותו עליי מאז שקיבלתי אותו לפני שנה. דרשנו מהצבא לעשות יום מילואים, שנוכל לאפס את הנשק, לירות במטווחים, לעשות אימון כלשהו. זה לא קרה. בסופו של דבר התאמתי את הקסדה, התחלתי לעשות 'יבשים' עם הנשק בתוך הממ"ד, מול אופיר וטאי, כדי לשחזר את התחושה, שנים לא עשיתי את זה".
ובזמן שהוא תרגל, הרבש"ץ כתב בקבוצה: "הורדתי שני מחבלים". אחרי עשר דקות הוא עדכן: "הורדתי ארבעה".
קראו עוד:
"אליה יצא החוצה ונתקל במחבלים פנים מול פנים", משחזר יובל, "הוא רץ אחורה, הצליח להיעלם לתוך הבית שלו ולעלות על ציוד. הוא נכנס לחדר השירותים שבו יש חלון קטן שמשקיף לבית ממול, והוא ראה רכב, של שכן, שהמחבלים התחילו להתעסק בו, אז הוא חיסל את שניהם. ואז הגיעו עוד שניים, וגם אותם הוא חיסל. זו הייתה ההתחלה.
"הבנו שאין צבא, כשקראנו אמרו לנו, 'תסתדרו, תעשו מה שאתם יכולים', פשוט ככה. באזור השעה 10:00 הגענו לבית שלי כדי להעביר את אופיר ואת הילד לבית של ההורים שלי שנמצא כ-50 מטרים מאיתנו. תחת אש וירי רצנו לבית שלהם, שיהיו יחד. כשהגענו לבית של ההורים ראינו אפר על הרצפה, והייתה תחושה של חום. רק בהמשך הבנו שהמחבלים ניסו לשרוף את הבית".
אופיר, מצידה, עוד לא חשה בשלב הזה בסכנה האיומה שפרצה אל הקיבוץ. "הסתובבתי, הסתכלתי על יובל ולא הבנתי שאני אמורה להיפרד ממנו, לא התייחסתי לזה כאל רגע אחרון שאולי אראה אותו בו. ראיתי את הסכין על הווסט שלו, שלפתי אותה והוא אמר לי, 'בסדר', כלומר שאקח אותה. נתתי לו נשיקה ואמרתי לו שייזהר. והוא הלך.
היא נכנסה יחד עם בנה והוריו של יובל לממ"ד. אף אחד מהם לא תיאר לעצמו שיבלו בפנים 30 שעות. "בהתחלה ההרגשה הייתה שהכול בסדר, כי הרי היו ארבעה מחבלים שכבר חוסלו. אמרתי לילד שלי שאנחנו עושים מחנה, הוא מאוד אוהב לבנות מחנות עם כריות ושמיכות כאלה. הייתה לנו גם שקית זרוקה של בייגלה שמשכנו לחדר ובקבוק מים קטן של הלילה, וזהו. שיחקנו עם טאי, הוצאנו איזו אנציקלופדיה וחיפשנו דברים שיעניינו אותו. לא יכולנו לשמוע טלוויזיה, בגלל הסאונד, היינו מנותקים. התכתבתי עם נעה (בת הזוג של עדו חוברה, שיצא גם הוא להילחם, ה.כ), ואמרנו, 'איזה יופי שיובל ועדו יחד, הם ישמרו אחד על השני. הכי היה לי חשוב לא להחדיר את הפחד לבן שלי, רציתי לשמור על התמימות שלו, וגם על העוברית שבבטן, ובאמת האמנתי שעוד שנייה הכול ייגמר. לא יכולתי לאבד עשתונות או להיכנס לאיזשהו התקף חרדה".
חמישה חברים מול עשרות מחבלים
ובינתיים, יובל המשיך להילחם. "התקדמנו לכיוון השכונה למטה והתחלקנו לשני כוחות, עד שיתחילו ההיתקלויות. וזה מה שקרה. הגענו לשתי הבתים האחרונים שמאחוריהם יש אזור פתוח ואז פרדס ואז עוד קיבוץ. נחשפנו לעשרות מחבלים שלא היו מוכנים אלינו. עדיין בתוך הקיבוץ, פתחנו באש. זזנו בין מקומות, עברנו צדדים, החלפנו עמדות, וחיסלנו הרבה מחבלים שירו עלינו גם מחוץ לקיבוץ. לא יכולנו לראות את כולם, כל האזור היה מלא מוקדים".
בשלב כלשהו, מספר יובל, אליה הרבש"ץ החליט להסתער קדימה. "לא כל כך היה ברור לי למה, כי ראיתי פשוט עשרות מחבלים מאחורי קיר. איך שהוא הגיע לקיר, המחבלים התחילו לזרוק רימונים, אחד אחרי השני. אני צועק לו, 'ימינה', ואז 'שמאלה', והוא לא שומע אותי. אני מצליח לחסל את אחד המחבלים שזרק רימון. אחרי כמה דקות אליה רץ חזרה אלינו. כולנו חושבים על זה שלכל אחד מאיתנו יש חמש מחסניות, ועם זה צריך לנהל את הקרב. אנחנו מדברים בצעקות, נפרסים בין בתים".
ואז הם ספגו פגיעה נוראית. "שוב התחיל ירי כבד מאוד, שהגיע מכל מיני כיוונים, ובשלב הזה אני רואה את עדו מקבל כדור ונופל. הייתי בדילמה, מה לעשות, חבר נפל אבל אי אפשר להוריד את הרובה. מיכאל ואני הסתכלנו אחד על השני בעיניים, הבנו שזה מצב שאנחנו לא יכולים לעזור בו. הבנו את הפגיעה. חבר קיבוץ יצא מהבית ומשך פנימה את עדו. אנחנו המשכנו בקרב, וקראנו לסיוע רפואי". למרבה הכאב הסיוע היה אביו של עדו, שמשמש כחובש וכנהג אמבולנס. הוא הגיע תוך דקות.
סביב יובל התופת רק החריפה, הוא לא יכול היה אפילו להיפרד מהחבר שנפל. "ניסיתי לשים את זה בצד ולהתרכז בלחימה, הכול תוך כדי ירי. פתאום צעקו לי שמאגפים אותנו, ויצאנו לאיגוף נגדי. המחבלים באו מצד אחד של הבתים, אני מצד שני, והצלחתי לחסל אותם ממש בטווח אפס. שניים חוסלו. המשכנו לעוד בתים, תוך ירי לכיוון הפרדסים, שמשם גם יורים עלינו".
3 צפייה בגלריה
דגל של דאע"ש שאותר על ידי צה"ל בקיבוץ סופה. ''המחבלים הביאו תיקים עמוסים בנפץ ובמפות"
(צילום: דובר צה"ל)
בשלב הזה הבין שהוא זקוק לטלפון. "באותו זמן היינו רק שלושה בכיתת הכוננות, ומפוזרים". הוא החליט לשוב לבית ההורים, ושם משפחתו כבר עברה ממצב רגוע יחסית - לאימה של ממש. "כולם בממ"ד והכול נעול. החלטתי להיכנס מהחלון של הסלון, היה שם פסל חרסינה - עם כל הציוד והנשק הפלתי אותו על הרצפה והיה רעש חזק. אני מגיע לדלת של הממ"ד וצועק להם, 'זה אני, יובל, תפתחו', והם לא מבינים אותי. אני נוגע בידית, והם ממש מחזיקים אותה. אני פותח סדק צר וצועק להם שזה אני, שזה יובל. אני רואה בצוהר את אימא שלי עם הסכין שהבאתי לאופיר, מוכנה לדקור. אימא שלי התרסקה על המיטה בבכי, הילד ישן. הוא לא חווה את זה. זה היה רגע שבר חזק מאוד, שבו הם בעצם הבינו שבאים להרוג אותם. אמרתי להם שהכול בסדר, שאני שומר עליהם, שאני מעליהם וסביבם. לקחתי טלפון מאימא שלי וחזרתי להילחם".
12 שעות נלחם יובל לצד חבריו - אליה לילנטל, עודד לביא, מיכאל ברמן ועדו חוברה ז"ל. מולם היו עשרות מחבלים. גם אחרי הגעת הכוח הצבאי בשעות הערב הם המשיכו לסרוק את הקיבוץ, לעבור בין הבתים ולחלץ אנשים. "הצבא ראה אותי וצעק לי להזדהות, ניסיתי וזה היה קצת לא מובן תוך כדי לחימה, בסוף הם הבינו שאני מכיתת הכוננות. זה נרגע אבל היה המון לחץ". תוך כדי סריקות הבינו שהשכן שגר בבית הצמוד ליובל ואופיר, ברנרד כהן, נרצח.
אז גם התחילו להבין מה קרה בקיבוץ באותו היום. "ארבעת המחבלים שאליה חיסל בהתחלה היו הכוח הראשוני. הם הרגו לנו את אופיר ארז ז"ל שהיה ברכב שלו. ברחבי הקיבוץ ראינו תיקים בהמון נקודות, מלאים בחומר נפץ, במטענים ובנשקים, במפות. הבנו שחיסלנו אותם ואת התוכניות שלהם".
הוא חזר למשפחתו בממ"ד, שם הם נשארו עד שפונו מביתם למחרת בשעות אחר הצהריים.
כבר חודשיים שהמשפחה מנותקת מביתה, ואופיר כבר בחודש השמיני. "אנחנו עקורים מהבית שאנחנו מאוד אוהבים. עדיין לא ישבנו ללקק את הפצעים, אנחנו עדיין במלחמה" היא אומרת. "איבדנו המון חברים ועדיין לא התעסקנו כל כך באבל. אנחנו בחוסר ודאות מוחלט לגבי העתיד, הדבר היחיד שבטוח הוא שהתינוקת הזאת צריכה לצאת ממני בעוד פחות מחודש, אבל אנחנו לא יודעים איפה, איך, לאן. אנחנו בחיים, שזה גם משהו שאנחנו לא כל כך מצליחים להבין.
"אני יודעת שיובל עשה הכול כדי להגן עליי, אבל זוגות לא באמת אמורים להתמודד עם זה, הוא לא צריך להוכיח לי שהוא שומר עליי. אני מרגישה מוגנת בבית, אבל לא במדינה. ברגע האמת, בעלי הוא זה ששמר עליי, הוא ועוד ארבעה מופלאים".
