במשך 12 שעות אביגיל קלר, בת תשע מקיבוץ ניר יצחק, הייתה נצורה בממ"ד עם אביה ואחיה הקטנים בני הארבע והשבע. משם היא עברה לבית הילדים הממוגן בקיבוץ, שם שהתה יומיים. יעברו שלושה ימים וחצי עד שהיא תפגוש את אמא רונית - אחות טיפול נמרץ בסורוקה בבאר שבע, שבזמן הזה טיפלה בפצועים הרבים שהגיעו לבית החולים.
"אני זוכרת שהיינו בממ"ד המון זמן", מספרת אביגיל, "יפתח, אחי הקטן, רוב הזמן ישן. נעמה אחותי ואני לא הצלחנו לישון כי ממש פחדנו. ראינו טלוויזיה, ומדי פעם גם דיברנו עם אמא בטלפון. היו לנו בקבוקי מים אבל לא היה לנו בכלל אוכל. אחרי הרבה שעות שהיינו ככה, אבא יצא מהממ"ד, והביא לנו פיתה עם שוקולד. רק את זה אכלנו עד שפינו אותנו לבית הילדים".
רונית, אמא של אביגיל, מספרת כי באותה שבת כשהייתה אמורה לצאת הביתה היא הבינה פתאום שהיא לא יכולה לחזור: "בהתחלה לא הבנו בדיוק מה קורה, אבל מהר מאוד התחילו להגיע דיווחים, בעיקר מבארי, שם גרנו במשך שנים. הבנתי שאני לא יכולה לחזור הביתה, והעדפתי להמשיך לעבוד במקום לשבת ולדאוג. המשכתי לעזור עם הפצועים, ומדי כמה זמן בדקתי מה קורה בבית. מהר מאוד ראינו שמגיעים בזה אחר זה עשרות חיילים פצועים ליחידה של טיפול נמרץ, והבנו שהמצב קשה".
כעבור זמן מה קיבלה רונית הודעת וואטסאפ מאביגיל: "אמא, לא הכול בסדר". והיא מספרת: "צלצלתי אליהם כדי לברר מה קורה, והילדים סיפרו לי שהם משחקים את משחק השקט. הבנתי שהמחבלים מסתובבים בקיבוץ, וכולם קיבלו הנחייה להיות בממ"ד בשקט. מאותו רגע לא הפסקתי לבכות. צלצלתי אליהם מתי שרק שיכולתי".
אחרי 12 שעות, באמצע הלילה, התקבלה הודעה בקבוצה של הקיבוץ שמפנים את כולם לבתי הילדים הממוגנים. "כל חברי הקיבוץ נשארו סגורים בממ"ד במשך יומיים", מספרת רונית, "עבור הילדים זה היה קל יותר מאשר להיות בבית היות שזה היה מפגש עם ילדי הקיבוץ, והיו להם שם גם אוכל ושירותים. המבוגרים ניסו לארגן עבורם מעין חוויה של ׳מסיבת פיג'מות׳ גדולה כדי להקל עליהם את המצב. אין ספק שלמבוגרים עצמם זה היה מאוד קשה מכל הבחינות".
כעבור יומיים פונו חברי הקיבוץ באוטובוסים לבתי מלון באילת, ורק אז, לאחר שלושה ימים וחצי אביגיל פגשה את אמה. "זה היה בערך בשעה 04:00 לפנות בוקר. נכנסתי לאוטובוס שהם היו בו, והערתי אותם מהשינה. חיבקתי אותם, ולא הפסקתי לבכות. הם היו די מטושטשים. למחרת בבוקר הייתה התרגשות עצומה. התעוררנו כולנו יחד בחדר במלון, ואז היו הרבה חיבוקים ונשיקות, הם שאלו שוב ושוב אם אני בסדר, והתחילו לספר ולשחזר כל מה שעבר עליהם", רונית מספרת.
מאז הם נמצאים בבית המלון, מנסים לייצר לעצמם סוג של שגרה: "החודש הראשון היה יותר קשה כי לוקח זמן עד שהכול מתאפס. בינתיים ניסינו לפתח שגרה מסוימת שבה הילדים משתתפים בפעילויות ובחוגים, מנסים לארגן עבורם תעסוקה מדי יום. בן זוגי עובד כפרמדיק במגן דוד באילת, ואני נוסעת שלוש פעמים בשבוע לסורוקה. בנוסף, תלינו ציורים של הילדים על הקירות בחדר, כדי להעניק להם תחושה כלשהי של בית. בשלבים מאוחרים יותר גם הבאנו את המצעים שלנו".
ובזמן הזה היו, ועדיין יש, התמודדויות לא פשוטות: "אביגיל מכירה הרבה חברים מבארי, והיא ממש דאגה לשלומם. היא שאלה הרבה שאלות, וסיפרנו לה על כל מי שהיא שאלה. היא יודעת על ינאי וליאל התאומים שנרצחו, ועל חברה טובה שלי שנרצחה. סיפרנו לה רק על אנשים שהיא שאלה לגביהם, כאלה שהיא זוכרת ומכירה. בהמשך כאשר קלרה מרמן חזרה מהשבי התעוררו שאלות נוספות שעסקו בעיקר בתהליך ההחזרה של השבויים. הילדים ניסו להבין מה קרה שם? האם , למשל, נתנו להם לאכול?. בכלל, הם מאוד מבולבלים מהמצב. הבן שלי שאל את חברה שלי שגרה עכשיו בים המלח אם גם הבית שלה מקולקל".
קראו עוד:
ובין לבין הגיעו גם האזעקות: "בהתחלה כשהגענו לפה הסברנו לילדים שבאילת אנחנו נהיה במקום בטוח, והאמת היא שחשבנו שהם בסדר מבחינה נפשית, אבל אז היו אזעקות, וראינו את כל הפחדים צפים ועולים, ועימם גם החששות והחרדות. אחרי האזעקה הראשונה הלכנו כולנו לטיפול פסיכולוגי משפחתי על מנת לעזור לנו להתמודד עם המצב. כרגע הם ישנים איתנו באותו חדר, והאמת היא שאני לא יודעת אם הם מסוגלים לישון לבד או לא, ואני מניחה שצפויות לנו התמודדויות כאלו ואחרות גם אחרי שנחזור הביתה. הילדים כל הזמן שואלים מתי חוזרים, והם אפילו ביקשו שנזכיר להם איך המיטה שלהם נראית, אז נסענו הביתה, וצילמנו עבורם. הם רוצים לחזור הביתה יותר מאיתנו".
לחזור הביתה
בימים אלה אביגיל, וילדים נוספים שפונו מבתיהם, מציגים יצירותיהם בתערוכה ״ביחד ננצח״, שנוצרה במסגרת תכנית קרב של החברה למתנ"סים ומשרד החינוך. בתערוכה הילדים מעצבים את הבתים שעליהם הם חולמים, ואליהם הם מתגעגעים, המקום שאליו הם כמהים לחזור אחרי כל מה שעבר עליהם.
סימה כהן, סמנכ"לית פרויקטים ותוכניות לאומיות בחברה למתנ"סים מסבירה: ״בתערוכה שהקימו ילדי והורי המפונים לכבוד חג החנוכה, החלטנו להכניס אלמנט של אור - מיצג מיוחד של בתים מוארים המבטא את הגעגוע והכמיהה הביתה. זו דוגמה אחת מיני רבות ליכולת של פעילות אמנותית, כפי שמתקיימת בתוכניות ההעשרה של תוכנית קרב, לאפשר לבני הנוער לבטא ולשחרר את הרגשות באמצעות האמנות. כיום יותר מתמיד הם, ואנחנו, זקוקים לכך".
עבור אביגיל, בימים אלה הבית הוא מקור לגעגוע בלתי נפסק, שנמצאת כבר חודשיים בבית המלון: "בתערוכה יצרתי שתי שכונות של בתים, וביניהן הנוי של הקיבוץ. הכנתי גם את הבית שלנו, שהוא בית גדול עם לב באמצע, כי אני ממש מתגעגעת הביתה. יצרתי גם עץ וציפורים מתנשקות עם לב מעל. אני הכי מתגעגעת לחדר שלי, ואני מחכה לרגע שבו נחזור. אני יודעת שלפני שנחזור נישן אצל סבתא בבאר שבע כי עכשיו הבית מלא אבק והוא מבולגן. ההורים יסדרו אותו, ורק אז נוכל לחזור", היא אומרת.
אבל הדרך לחזרה עדיין ארוכה, ובזמן הקרוב הם עוברים קודם כל לקיבוץ אילות, ושם הילדים יתחילו ללמוד בבית הספר: "אביגיל מאד מתרגשת, ומצפה לכך", מספרת רונית, "בכלל, השגרה והמסגרות זה גם משהו שחסר להם. לקום כל בוקר לביה"ס. לאחרונה הם הכירו את המורות, והם מחכים להשתלב בכיתות הקיימות. אין ספק שהגעגועים לבית ולשגרה שלנו קיימים, ויחד עם זאת התקופה הזאת למדה אותנו שהביטחון הוא בבית, והבית הוא המקום שבו אנחנו נמצאים. מבחינתנו לא משנה אם זה בית מלון או מקום אחר, העיקר שאנחנו יחד, חיים ובריאים. כל השאר מתגמד".
בתערוכה "ביחד ננצח", ביוזמת תוכנית קרב שבה שותפים החברה למתנסים ומשרד החינוך, ילדים מקיבוץ ניר יצחק, משדרות, וילדי חב"ד אילת, מציגים את יצירותיהם. התערוכה מתקיימת במלון קיסר פרימיי אילת בתאריכים 12-18.12.23
