לילך נסב מנתניה היא אם לשני לוחמים. ד"ר חנה קטן היא אם לשבעה. שלושה מהם לוחמים כעת בעזה: שניים במילואים ואחד בשירות סדיר. אביבה חלבי מנהלת מחלקה של ממש: שלושה בנים וארבעה חתנים לובשים כעת מדים. בעלה חבר בכיתת הכוננות העירונית בבית שמש והבת אמורה להתגייס בעוד שלושה שבועות לתפקיד מש"קית נפגעים.
"אנחנו בית מגויס", היא מספרת. "כשאני מסתגלת על הבנים אני מאוד גאה וגם מאוד חוששת. אני משתדלת להיות אופטימית ולהחזיק באמונה שאנחנו עושים את הדבר הנכון ושאין לנו ברירה. כולם מאמינים שהמלחמה צודקת".
האימהות שיש להן 2 לוחמים בעזה
(צילום: חגי דקל)
הימים שלהן מלאים בגאווה, געגועים, תקוות ותפילות והלילות קשים מנשוא. "כבר הפסקתי לספור את הלילות ללא שינה", אומרת לילך. "הכי מלחיץ אותי זה שחלילה יקרה הגרוע מכל. הילדים מצמצמים את האינפורמציה שהם מעבירים אליי אבל למדתי לקרוא בין השורות. ליעד, הבן האמצעי, לוחם גולני, חטף פגיעת נ"ט בנמר שלו. תודה לאל, זה נגמר בנס גדול. הם פספסו את מיכל הדלק וזה יכול היה להיגמר אחרת".
חנה: "ביום מנסים להיות עסוקים, לעשות דברים חשובים ולחזק אחרים. אבל בלילה, כשהגוף מרפה והמחשבות מתחילות זה לא פשוט. היו לי כמה חלומות לא נחמדים. אני מודה שכשאני רואה את המיטה זה פשוט זוועה. כשהחושך מגיע פחות טוב לי. אני כל הזמן חושבת עליהם, תוהה איך הם מסתדרים למרות שאני יודעת שהם מסתדרים מעולה. הרוח שלהם מאוד גבוהה והם לא מקטרים על שום דבר. הם מאוד שמחים להיות שם והם רוצים לנצח. לי מאוד קשה".
קראו עוד:
אביבה לא דיברה עם בנה הגדול, ינון, כבר חודש שלם ומודה שמה שהכי קשה לה להתמודד איתו הוא העדר התקשורת: "לזכותו ייאמר שהוא משתדל. לפני שבוע התקשר אליי חייל שאני לא מכירה והקריא לי פתק שינון ביקש ממנו להעביר אליי: 'היי, אמא, זה ינון. אוהב ומתגעגע. אשלח הודעה/ אתקשר כשתהייה לי הזדמנות". התחלתי לבכות. זה מאוד מרגש לקבל פתאום אות חיים".
חנה, שבעלה שירת במילואים במשך שנים רבות כמפקד טנק ולקח חלק במבצעים ובמלחמות, משתפת שהרבה יותר קל לתפקד כרעייה ללוחם מאשר כאמא. "אמא רוצה לגונן על הילדים שלה". כשהתמונות מופיעות על המסך, חנה מספרת שהילדים שלה לא אוהבים חשיפה: "סביר להניח שגם על זה אקבל ריקושטים. הילדים עושים דברים אבל עושים אותם בשקט. רק אמא שלהם עושה רעש אבל אני לא עושה את זה בשבילי. אני באמת רוצה לומר שיש המון אימהות כמוני ואני לא מיוחדת. יש לי לפחות 50 חברות במצב הזה".
יש אנשים שלא מתגייסים, שבוחרים לא להיות שם. יוצא לכן לחשוב למה אנחנו עושים את ההקרבה הגדולה הזו כשאחרים לא?
חנה: אני אישית אני לא עושה שום הקרבה. הם ילדים גדולים, יש להם חיים משל עצמם והם מקבלים את ההחלטות שלהם לבד. התרומה היא שלהם נטו, היא לא שלי, יכול להיות שגידלו אותם על הערכים האלה והם הלכו עם זה קדימה אבל זה עדיין שלהם לחלוטין. לא אני שלחתי אותם, הם שלחו את עצמם".
אביבה: "אני רואה כל כך הרבה יוזמות בעורף. כל אחד עושה מה שהוא יכול. בשבוע שעבר הייתי בניחום אבלים אצל ברהנו קסאייה בבית שמש, ופתאום עוצר אוטובוס של יהודים אמריקאים שהגיעו לנחם. הם עברו משבעה לשבעה. ראיתי גם המון אנשים מהמגזר החרדי מבשלים לחיילים. אני חושבת שזה הזמן להסתכל בעיניים טובות ולראות מה מאחד אותנו, לראות את הביחד".
