בעקבות חשיפת התעללויות בהוסטלים כלפי חוסים קמה צעקה של ההורים והמשפחות, המייצגים את קולם האילם של ילדיהם. ההורים דורשים פיקוח משמעותי הרבה יותר, וכמו כולנו - גם ענישה מתאימה למתעללים.
זרם נוסף וחשוב שמתהווה דורש לשנות את שיטת התקצוב עבור הבוגרים עם הצרכים המיוחדים. הם קוראים לזה "דיור בקהילה", ומה שהם באמת רוצים זה להתקדם למה שקורה בעולם הגדול כבר עשרות שנים. כלומר, שילדינו יקבלו את התמיכה המתאימה כדי לחיות בכבוד בקהילה ולא במוסדות סגורים, בחדרים נעולים, כשהם קשורים למיטותיהם ונתונים להתעללות.
1 צפייה בגלריה
"התפיסה השגויה בישראל היא להרחיק מחוץ לקהילה אנשים עם מוגבלויות"
(צילום: shutterstock)
כך, כאשר שוחחתי עם ג', קולה רעד עד שנשבר כליל כשאמרה "אני מפחדת שהם ייקחו לי אותה". בעלה של ג' הוא חולה סופני, ובתם הבוגרת נמצאת באחד המוסדות שבהם התגלתה התעללות. ג' הייתה רוצה להוציא את הבת ל"דיור בקהילה", אבל היא חוששת שמוסדות הרווחה יפעלו לביטול האפוטרופסות שלה על בתה. מסתבר שכבר היו דברים מעולם.
קראו עוד:
ריאיון עם רונית, שאחיה ספג התעללות
(צילום: משי בן עמי)
מדינת ישראל שבויה בתפיסות מיושנות אשר קצו מהעולם, שלפיהן יש לאכסן אנשים עם מוגבלויות במוסדות המיועדים להם הרחק מהקהילה. בארצות הברית כבר בשנות ה-90 החלה תזוזה מהשיטות המיושנות הללו, והחלה התקדמות לתוכניות תקציביות עם חלופות שונות שמיועדות לשירותים חברתיים, מתוך הבנה שלא כל יחיד ולא כל משפחה מעוניינים בפתרון דומה. לשינוי גרמו תנועות של אנשים שבעצמם נזקקו לשירותים האלה, וגם משפחות של אנשים עם מוגבלויות.
לפי הגישה החדשה, המיושמת בארה"ב כבר עשרות שנים, המשפחות מקבלות מהמדינה תקצוב שישמש לטיפול וקידום הבוגר עם מוגבלות - בתוך הקהילה. הרעיון מאחורי הגישה הוא שהאינדיבידואלים והמשפחות יודעים הכי טוב מה הצרכים שלהם, ואיך הם יכולים לקבל את התמיכה הנכונה והמתאימה עבור הצרכים הללו. המטרה היא לתת לאנשים עם מוגבלויות יותר שליטה ואחריות, ולאפשר להם איכות חיים טובה יותר. בבסיס גם האמונה שאדם בעל מוגבלות יכול לתרום לקהילה שבה הוא נמצא.
"בארה"ב כבר עשרות שנים שהמשפחות מקבלות מהמדינה תקצוב שישמש לטיפול וקידום הבוגר עם מוגבלות - בתוך הקהילה. הרעיון הוא שהם והמשפחות יודעים הכי טוב מה הם צריכים, ואיך לקבל את התמיכה הנכונה"
איפה זה פוגש אותנו במציאות הישראלית?
הבעיה אינה בהכרח תקציבית. מבחינת המשפחות, ניתן להעביר בדיוק את אותו הסכום שמשרד הרווחה מעביר למפעילי המוסדות. הם אינם דורשים אפילו אגורה אחת יותר. השיטה החדשה גם לא תעלה למשרד עלויות פיקוח שונות. להפך. ברגע שהבוגר נמצא בקהילה, הוא יקבל שירותים ממפעילים שונים - עניין שיעזור בפיקוח. כיצד?
לדוגמה, אם בוגר מסוים נמצא בתעסוקה במשך היום במקום אחד, במגורים במקום שני, ובפעילות פנאי במקום שלישי, כל אחד הגורמים הללו שותף לרווחתו ולהתקדמותו, וכך יהיה קל לאתר בעיה או אתגר ולהתריע על כך.
סביר שאם בוגר יגיע לתעסוקה בבוקר עם בגדים קרועים ומצחינים מצואה ושתן – כמו שבוגרים רבים מגיעים לחופשה בביתם בימים אלה מהמוסדות - מפעיל התעסוקה יתריע על כך בפני המשפחה. מכיוון שלאותה משפחה יש מפעילים שונים עבור ילדם, הם לא יהיו תלויים בחסדיו של מפעיל אחד אשר למעשה שולט בכל תחומי החיים של הבוגר בעל המוגבלות.
מעבר לשיטה של עצמאות בקהילה והעסקת מפעילים שונים, הדבר גם יביא לכך שיופעלו מנגנוני שוק חופשי. המפעילים יתאמצו להעלות את הרמה על מנת שהמשפחות יבחרו לשלוח את הילדים אליהם, לנצל את התקציב דווקא אצלם. זה יעזור למדינה גם בתקציב וגם בפיקוח, ובוודאי יביא להעלאת רמת החיים של אנשים עם מוגבלויות.
"מעבר לשיטה של עצמאות בקהילה והעסקת מפעילים שונים, הגישה החדשה תביא לכך שיופעלו מנגנוני שוק חופשי. המפעילים יתאמצו להעלות את הרמה על מנת כדי שהמשפחות יבחרו לשלוח את הילדים אליהם"
מדוע לא לשנות תפיסה?
כיום יש מספר קטן של מפעילים, והם בעצם מעין מונופול על התחום. ויש הורים שלא מסוגלים לטפל בילדם בעצמם, ומאמינים שילדם זקוק לחברה ולפעילות מחוץ לבית, ולהם בעצם אין ברירה אלא לשלוח את ילדם לאחד המפעילים האלה. ואלו מטילים את אימתם עליהם.
כן, המשפחות מפחדות. הן מפחדות שאם יתלוננו - יתעללו ביקיריהם, שלא יהיה ליקירם גג מעל ראשו, ואפילו שאם הם ינסו להוציא את יקירם מהמוסד – מה שמהווה הפסד כספי למפעיל – המפעיל ישסה את מוסדות הרווחה בהורים במטרה לפגוע באפוטרופסות שלהם. וזאת מכיוון שהם לא מסוגלים לקבל החלטות נכונות עבור ילדם.
שירלי בלייאר שטייןומי שנפגע עד לבשר החי ומשלם את המחיר ממש בדמו, הם הילדים שלנו. האנשים עם המוגבלויות. החוליה החלשה, שאם רק נסתכל עליה באמת
- נבין כמה היא חשובה לבנייה של החברה שלנו. כי חברה שמקבלת וכוללת את החלשים היא הקהילה החזקה באמת. ויש לילדים האלה מה להציע לנו וללמד אותנו, הרבה יותר ממה שאתם חושבים. יש לנו הזדמנות לשנות, ועכשיו זה הזמן. תנו להם את החופש לבחור.
הכותבת היא אימא של דן, עו"ד, פעילה חברתית ומחברת הספר ״שפת אם, סימני דרך להבנת שפת האוטיזם", שהוזמנה פעמיים להרצות באו״ם
