עולם הספורט באיחולים לדני אבדיה
האמריקאים, בדרכם האמריקאית, שופכים על דני אבדיה מחמאות. שחקן פיק-אנד-רול מושלם. רואה את המגרש. יש לו יסודות, אבל הוא גם יצירתי. בעל ראיית משחק משובחת, תזמון נהדר וקבלת החלטות מצוינת, אגרסיבי, קשוח עם סטייל, יכול לנהל משחק מעמדה מספר 4 ולעשות מיס-מאצ'ים מפה ועד גולדן סטייט. אתלט טוב, מעולה בהתקפות מעבר. מדובר פה במספיק מחמיאות כדי להבטיח שאבדיה לא יחליק לבחירה מספר שמונה (ניו יורק ניקס), החור השחור ומשולש ברמודה של ה-NBA.
אבדיה מגיע ל-NBA, פרויקט מיוחד
אבל צריך לשים לב גם לחולשות שהאמריקאים, בדרכם הסופר-מנומסת כמובן, מדביקים לאבדיה. הוא שומר בינוני, בעיקר כשהוא לא על הכדור (רוצים לומר: באחד-על-אחד בהגנה הוא לא משהו), והוא אוהב להרגיש את הכדור בידיים שלו לפני שהוא זורק (תרגום: שחרור הכדור שלו לזריקה יותר מדי איטי לליגה שלנו, וגם ככה הזריקה לא מספיק טובה). ואחוזי העונשין של אבדיה נפלאים אם היה שחקן בייסבול.
אם אנחנו משקללים את זה, יוצא עמרי כספי. זאת אומרת, שחקן שביעי-שמיני ברוטציה, שיעשה סיבוב בליגה ויחזור להיפצע במכבי תל אביב. אז איך זה שברוב תחזיות הדראפט הוא לא נופל מהמקום החמישי, עם כמה תחזיות שלוקחות אותו לגולדן סטייט שמחזיקה בבחירה מספר שתיים? לשאלה הזאת יש שלוש תשובות.
השקעה נבונה
1. אבדיה הוא ווינר. הוא ניצח במכבי, ובעיקר ניצח נבחרות עדיפות בטורנירים בינלאומיים בנבחרת ישראל עד גיל 20. הוא זכה באליפויות כשהוא סוחב את הקבוצות שלו על הכתפיים. אבדיה לא בורח מהכדור במאני-טיים, כשהמשחק על סף הכרעה, בדיוק ההיפך. ב-NBA אוהבים את סוג החוצפה הזה.
2. הדראפט הוא למעשה שוק מניות. השחקנים הם סחורות. מדובר בשוק שב-75 אחוז ממנו אין לדעת. מייקל ג'ורדן היה סחורה בטוחה, אבל סם בואי נבחר לפניו. קליבלנד שיחקה אותה עם לברון ג'יימס בבחירה הראשונה ונשרפה עם אנתוני בנט באותה בחירה. אין לדעת. מאנו ג'ינובילי נבחר בשלהי הסיבוב השני ועשה קריירה מופלאה. קובי בראיינט נבחר רק במקום ה-13. הנסיקה של אבדיה בדראפט, לפיכך, קשורה לגובה תקרת הפוטנציאל שלו ("אפסייד" בשפת הכדורסל). אם הוא יתממש, כל קבוצה שתדלג עליו תהפוך לבדיחה. אם אבדיה לא יתאקלם או לא ישתפר, ילעגו לקבוצה שבזבזה עליו בחירת דראפט גבוהה.
3. והנה הנקודה החשובה ביותר לכך שהתחזית לגבי אבדיה כל כך גבוהה: יש שחקנים שיגיעו לתקרת הפוטנציאל שלהם עם עבודה קשה, אימונים, זריקות, משקולות. יש להם גבול והם יכולים להגיע אליו. ויש שחקנים שאלוהים נגע בהם, שם להם פטיפון של כדורסל בבטן והם צריכים רק להאזין לו. לשחקנים האלו יש רגש לכדורסל. הם כמעט תמיד לוקחים את ההחלטות הנכונות, הם יודעים מה לעשות, הם יודעים מי מהחברים שלהם לקבוצה חם ומי רב אתמול עם החברה שלו. זה דבר שאי אפשר ללמד או לכמת או להתאמן עליו. אי אפשר להתאמן או ללמד מוחשיות. לאבדיה יש את זה. יש לו את זה. הסקאוטים ב-NBA יודעים שיש לו את זה. זה שווה פי אלף מעוד חמישה אחוזי דיוק מהעונשין.
אבדיה מזכיר לי קצת את לוקה דונצ'יץ', עוד שחקן שיש לו את זה. שניהם קיבלו את הגנים הכי טובים בעולם לכדורסל, גני הבלקן. לשניהם יש אב כדורסלן. שניהם הוליכו קבוצות לאליפויות בגיל מאוד צעיר (דונצ'יץ' עשה את זה ברמות הרבה יותר גבוהות ותחרותיות של כדורסל). אטלנטה בחרה את דונצ'יץ' בדראפט במקום השלישי, והעבירה אותו בטרייד לדאלאס. מהלך ספקולטיבי ביותר. אני לא אומר שאבדיה הוא דונצ'יץ', אבל אף קבוצה לא רוצה לוותר על מיני-דונצ'יץ'.
לאיפה יילך? הלוואי שיילך לגולדן סטייט. זו קבוצה שאוהבת שחקנים כמוהו, והוא יפרח תחת סטיב קר. בעיקר, הוא לא יתבקש לסחוב על עצמו קבוצה והציפיות יהיו נמוכות יותר. אבדיה כשחקן שביעי-שמיני יכול להיות זיווג נהדר ומשם לצמוח. אבל יכול להיות שזה הימור גדול מדי עבור גולדן סטייט.
הבחירה השנייה העדיפה עבור אבדיה? אני אפתיע ואגיד ניו-יורק, למרות הבעלים ג'יימס דולן ולמרות המאמן טום תיבודו. לניקס אין שחקן בעמדה שלו. אם אבדיה יתפוצץ, אם יצליח להוציא את המועדון המפואר הזה מבוץ של עשרים שנה, הוא יהיה מלך בעיר הכי גדולה בעולם. ואם יתרסק, זה עדיין עדיף על פני החורף של קליבלנד.
