צפו במכבי ת"א מנצחת את ראשל"צ בגמר
"העניין בחיים הוא לא כמה חזק אתה מכה", אומר רוקי בלבואה הגדול לבנו בסרט השישי של הפרנצ'ייז - וכאן המקום לצטט אותו שוב - "אלא כמה אתה יכול לספוג ועדיין להמשיך קדימה. ככה עושים את הניצחון. אם אתה יודע מה אתה שווה, צא החוצה וקח את זה".
ומכבי ת"א של השנה הייתה מועדון בדמות שק פציעות אחד גדול שספג (כספי) וספג (בלאק) וספג (וולטרס), עד שכמעט קרס, מדמם, מדדה בכוחותיו האחרונים לעבר המטרה. אבל כשנלכדה בפינה, מותשת וכמעט נכנעת, נזכרה מה היא שווה ולקחה את הצלחת. זו לא הייתה היכולת, זה היה האתוס של המועדון הכי ווינרי בתולדות הספורט הישראלי.
אני לא חושב שהייתה קבוצה אי פעם בהיסטוריה, שהגיעה למשחק מכריע בסדרה כלשהי ללא שמונה שחקנים שהתחילו בה את העונה: סקוטי ווילבקין (המורחק נגד הפועל), וגם כספי, וולטרס, אייסי, בראיינט, בלאק, זוסמן, דיברתולומאו, כשלאלה אפשר להוסיף את שני המצטרפים, ארון ג'קסון וג'יילן ריינולדס. זה נתון מדהים, מופרך, בלתי נתפס. מהסגל הפצוע אפשר להרכיב כמובן שתי חמישיות שהיו גורפות אליפות בישראל ללא בעיות מיוחדות. המכה המנטלית לשאר הקבוצה הייתה אנושה, כמעט.
לכל זה צריך להוסיף את העובדה שמכבי ת"א שיחקה יותר מכל קבוצה אחרת, כך שהגיעה לישורת האחרונה עייפה בהרבה. התהום המנטלי הועמק עוד יותר במשבר הקורונה, שקטע את היורוליג. מכבי ת"א החזיקה בסיכויים גבוהים לזכות בגביע אירופה נוסף העונה. הקורונה הגיעה בדיוק לפני רבע הגמר, כשמכבי עדיין הייתה יכולה לזכות ביתרון ביתיות בסדרת הפלייאוף, ובפיינל פור, עם הגב הצהוב של האוהדים שהיו מגיעים לקלן, הסוף היה יכול להיות שמח מאוד.
צפו בחגיגות אוהדי מכבי ת"א
(צילום: אורן אהרוני)
במקום הנגיעה הזו באושר, חוו שחקני מכבי טלטול גדול כשעברו מהמצע האופורי האירופי למציאות מדכדכת בליגה ללא קהל, כמעט היחידה שנותרה באירופה. כמעט שאי אפשר לצאת טוב מפער רגשי כזה. כמעט.
מכבי של אחרי הקורונה נראתה בדיוק כמו משוואת הרקע: כבויה, חסרת חשק, עצובה ורק רוצה שייגמר לה. ים מדר, הרכז הכי גדול שצמח פה מאז עודד קטש, היה קרוב למאוד להשלים את מה שפרוויס שורט הגדול והחברים שלו לא עשו - ניצחון בדרבי בסדרה. להפועל תל אביב הגיע לנצח ברבע הגמר. היא שיחקה הגנה מוקפדת ומעולה, לא פחות, שלטה ב-79 דקות ו-40 שניות בשני המשחקים הראשונים, ולא מעט בשלישי. אבל כשאתה מקבל את מכבי ללא הכוכב הגדול שלה (ווילבקין) במשחק המכריע, ועדיין לא יודע לקחת, זה כישלון. אולי כישלון מפואר, אבל עדיין לוזריות לשמה.
צפו בניצחון של מכבי ת"א על הפועל בחצי הגמר
לא דיברנו עוד על אלמנט משמעותי נוסף, זה שהמבקרים של מכבי מתעלמים ממנו בהקפדה: הקהל. מכבי תל אביב עבדה עונה שלמה בליגה כדי להגיע למקום הראשון ולארח את הפיינל פור לעיני הקהל שלה, או כדי לארח את הפועל במשחק קובע בסדרה לעיני הקהל הצהוב האדוק. בסופו של דבר, היא נאלצה להסתדר ללא אחד היתרונות הגדולים שלה על שאר הקבוצות, בדומה לקבוצת הכדורגל. נכון, כולם שיחקו ללא קהל, אבל רק קבוצה אחת קיבלה את היתרון לארח את המשחקים החשובים, כך שהפגיעה בה הייתה גדולה הרבה יותר.
אז למה בכל זאת מכבי תל אביב נמצאת היום עם אליפות מספר 54? לפני הכל המאמן, יאניס ספרופולוס, שהגיע למאני טיים רגוע, שידר שלווה נפשית לשחקים וגם מימש רעיונות נכונים (האנטר ואמארה יחד נגד ראשון לציון). היתרון היצירתי על הספסל הצטרף למערכת שעדיין הרבה יותר טובה מהשאר בלדעת איך לנצח, איך למצוא עוד רסיסי מוטיבציה אצל השחקנים (שאפו למנהל עמי ביטון ולמאמן הכושר רגב פנאן) ואיך לשדר להם שלא מוותרים על כלום, גם אם זה להגיש ערעור לבית הדין של איגוד הכדורסל על הרחקתו (המוצדקת) של ווילבקין, אפילו בידיעה שלא באמת אפשרי לשנות את הפסיקה.
מחמאות גדולות על העונה החולפת מגיעות גם למכבי ראשון לציון, קבוצה נהדרת שמוביל גיא גודס כבר שנה שנייה לגמר הפיינל פור. אבל גם גודס יודע שבסדרה נגד ירושלים הוא כנראה היה מפסיד, והחל מהעונה הקרובה, עם ביטול השיטה, כבר יהיה לראשון הרבה יותר קשה לשחזר גמרים.
מרוויחה גדולה נוספת מעונת הקורונה היא הפועל תל אביב, שהוכיחה שיש לה מקום בין הגדולות בכדורסל הישראלי ואופק מצוין בהובלת מדר והמאמן היווני המשובח יאניס קסטריטיס. השאלה שעולה לגבי הפועל - והיא לא קטנה בכלל - היא האם הקבוצה יכולה להוציא מעצמה את אותה רמת טירוף שהיא מציגה מול מכבי. הפער ביכולת של האדומים בין משחקים רגילים לבין הדרבים נראה קשה מאוד לגישור.
הפועל ירושלים? ארגון ספורט מצוין שמובילים אייל חומסקי וגיא הראל, ודוגמה לכך אפשר לראות העונה ביכולת להביא במאני טיים שחקן כמו ג'רמי פארגו, כדי שישכיח את ההיעדרות של כוכב באמת גדול כמו ג'ייקובן בראון. אבל בשורה התחתונה, הפועל ירושלים לקחה רק שתי אליפויות מאז שינוי שיטת הפליייאוף לפיינל פור, מאזן דל מדי למועדון שמתיימר להיות מספר 2, וגם לא עלתה לגמר הישראלי בפעם השלישית ברציפות.
האזכור החוזר והדי פאתטי של גביע ווינר ברשימת התארים, כביכול, רק מוסיפה לגוון הלוזרי. לזכותם של חומסקי והראל ייאמר, שהכישלון המהדהד הזה עובר מאוד בשקט, ובכך הופכת הפועל ירושלים למועדון המאותרג ביותר בישראל. מצד שני, דיכוי ביקורות הוא (גם) מה שהחליש את מכבי חיפה בכדורגל לאורך העשור האחרון. אז לא בטוח שזה יתרון גדול.
נתראה בעונה הבאה.
