צפו בכתבה
(צילום: אורן אהרוני)
שנה בדיוק עברה מאז שהפועל ירושלים שיחקה מול הקהל שלה בפיס ארנה. זה קרה בקלאסיקו נגד מכבי ת"א לעיני 9,000 אדומים וצהובים - האווירה הכי מחשמלת שיש לכדורסל הישראלי להציע.
כבר למחרת, הקורונה נעלה את שערי האולם, ומאז שירי האוהדים הוחלפו בצעקות המאמנים ובקולות שפשוף הנעליים בפרקט. כולם כבר התרגלו למראות העצובים של היציעים הריקים, חוץ מאחד, המנכ"ל גיא הראל, שהתקשה להשלים עם המציאות - ונלחם בכל דרך אפשרית כדי להחזיר את הקהל למקומו הטבעי, תחת הסלוגן "אין ספורט בלי אוהדים".
בינתיים הגיעו החיסונים ואיתם התקווה לחזרה לשגרה. בירושלים קיוו שהמתווה להכנסת האוהדים יגדל כבר אתמול (שבת) מ-300 ל-3,000, ואף ניסו לדחות את המשחק מול מכבי ראשל"צ (ראו ידיעה נפרדת) כדי לקיימו מול יציעים מלאים יותר, לפחות ביציע התחתון, אך בשל ההחלטה להגדיל את המכסה ל-1,000 בלבד, וגם זה רק החל מהיום, הם נשארו עם התאריך הנוכחי בתקווה שבמשחק הבא הכל כבר ייראה אחרת.
למרות שמדובר במאות בודדות, עבור הראל, האיש החזק בהפועל ירושלים, זה היה יום חג של ממש. ליווינו אותו לאורך כל הערב, מההכנות בבית, דרך ההוראות למאבטחים ועד העלייה ליציע.
17.00
סידורים בכפר-שמואל
הראל כבר על מדי א', שזה אומר מראה אלגנטי ומצודד, שותה אספרסו קצר בגינה הפסטורלית בביתו בכפר-שמואל, ועורך סידורים לוגיסטיים אחרונים. בכל זאת, לא פשוט להכניס 300 אוהדים מתוך יותר מ-1,500 שנרשמו להגרלה - כאב ראש רציני. "היו אנשים שהתעצבנו שהם לא יכולים להגיע, אבל מהר מאוד הבינו את מערך השיקולים", הוא מרגיע את עצמו, ויוצא בקריאה: "צריך להתאפק רק עוד קצת, זה אמנם טיפה בים אבל גם זה משהו". אחרי שיחת טלפון קצרה, יוצאים לכיוון הארנה.
"וואלה, אני מתרגש. המשמעות של האוהדים לקבוצה ידועה. אין ספורט בלי אוהדים, וזו לא קלישאה, זו לא אותה חוויה. האוהדים שלנו הם סופר-משמעותיים בזהות שלנו, במי שאנחנו. קשה להסביר".
18.00
הלב דופק בכניסה לארנה
הראל נכנס לארנה ומיד מרכז אליו את תשומת הלב. אוהדים ניגשים בהתלהבות כדי לספר עד כמה הם מתרגשים לחזור - רגעים נדירים של שפיות. חתן השמחה מזיע ומתנשף לא פחות מהשחקנים שעורכים את החימום, מחלק הוראות למאבטחים, בודק שכל הרשימות מסודרות כמו שצריך, עורך קבלת פנים אישית כמעט לכל אוהד שנכנס, ואפילו מסדר את החוצצים בין היציע לפרקט כדי שההנחיות יישמרו. "אני באמת מרגיש כמו חתן, רק צריך לשים את התיבה של הצ'קים", הוא אומר בהתלהבות של ילד שמגיע למשחק בפעם הראשונה בחייו. "תראו כמה האנשים מתרגשים, איזה יופי לראות את זה. פשוט לא ייאמן, יום חג. עכשיו הבנתי עד כמה חיכיתי לרגע הזה, לראות את האוהדים נהנים. אני בטוח שקצב הלב יגבר כששהשחקנים יעלו לפרקט".
20.05
הטירוף מתחיל
המשחק יוצא לדרך, הכל דופק כמו שעון. האוהדים כבר על הכיסאות, חלקם עומדים, כל אחד במקומו עם מרווחים קבועים בין אחד לשני, אחרי שהציגו בגאווה את התו הירוק וקיבלו מסכה עם לוגו של המועדון. הראל לא ממש מצליח להתרכז בנעשה על הפרקט, וממשיך לתפעל את האירוע ולחלק "אגרופי שלום" (לחיצות הידיים יחכו) לכל דורש, כולל לשר התרבות והספורט חילי טרופר.
"למה אתה לא יושב?" אני שואלת אותו, והוא עונה: "אני לא מוצא את עצמי, יש לי קוצים, זה לא מאפיין אותי. אני מצד אחד מאוד מתרגש מ-300 האוהדים שנמצאים כאן, אבל מצד שני חושב על אלה שלא היו יכולים לבוא. מפה לא מסתכלים אחורה, המספרים צריכים רק לגדול, זאת המטרה שלנו. אני עוד לא יודע איך זה יקרה, אבל נפעיל לחץ על כל הגורמים הרלוונטיים".
21.15
נושם לרווחה
המשחק נגמר, הראל נושם לרווחה ומפזר חיוכים לכל עבר - המבצע מוכתר בהצלחה עם בונוס בדמות ניצחון. את הדרך לחניה המנכ"ל מעביר תוך כדי ציוצים בטוויטר, הפה השני שלו בימי הקורונה, באחד מהם שלח מסר לאוהדים שנותרו עדיין בבית: "הגיע הזמן לעבור למעשים. פרטים בקרוב".
את החוויה עצמה הוא מסכם: "היה מדהים, אין לי מילים. אפילו מעבר למה שדמיינתי. כשהאוהדים שרו 'יאללה הפועל' קיבלתי צמרמורות. כמה התגעגעתי לזה. אם חסרה לי המוטיבציה להילחם על חזרת הקהל, אז עכשיו היא רק גדלה. אישרו 1,000, וזה יפה, אבל צריכים לתת לנו מתווה מסודר כדי שנדע למה לצפות".
