כפי שהקלישאה השחוקה אך הנכונה אומרת "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת", כך אפשר לומר שהאליפות של מכבי ת"א העונה הייתה הדבר הכי ידוע מראש. שום הפתעות. הפועל באר שבע, עדיין של ברק בכר, נטשה מהר מדי את חבורת הצמרת ובהמשך מכבי חיפה חלמה, רק חלמה, לחזור לימיה הגדולים. בסופו של דבר, המכונה המשומנת היעילה להפליא, מכבי ת"א, כמעט בלי תקרים, הייתה גדולה על הליגה.
זו הייתה העונה השנייה שהצהובים השאירו אבק למתחרות. לא עם כוכב-על כמו ערן זהבי עם ממוצע 30 השערים בעונה, אלא קבוצה בה כל אחד תורם בתורו. אם לא יונתן כהן על הדאבל-דאבל שלו בשערים ובישולים, אז עומר אצילי הלא פחות מסוכן, אם לא איתי שכטר, אז צ'יקו אופואדו או דור מיכה, או הכישרון העולה אילון אלמוג. תארו לכם שמתן חוזז היה ברוב העונה מחוץ לסגל או בקצה הספסל, אבל דווקא הוא שזירז את שאלת ההכרעה (הייתה שאלה בכלל?) בשני שערים מלוטשים, שישדרגו את כרטיס הביקור שלו.
מכבי תל אביב חוגגת אליפותמכבי תל אביב חוגגת אליפות
מכבי תל אביב חוגגת אליפות
(צילום: אורן אהרוני)
הקבוצה המעוטרת בתולדות הכדורגל הישראלי חוגגת את האליפות ה-23 שלה לצד 23 גביעים. עם אפס חריקות ומשברים בצד המקצועי (פרשת הכדורגלנים והקטינות לא בתחום הזה) היא דרסה את כל מי שהעז לטפח אשליות או תקוות. שני ארגונים מקצועיים ברמת ניהול אירופית גבוהה קיימים בארץ, אך פערי היכולת בין מכבי ת"א של מיץ' גולדהאר למכבי חיפה של יעקב שחר, עדיין מפרידים ביניהם. עובדה, חיפה טרם זכתה בנקודה אחת בשלושה מפגשי ראש-בראש בין השתיים.
ההתקפה הביאה אליפות, אבל התרומה של העורף הייתה גדולה ממנה. אחרי שפרדראג ראיקוביץ' עזב לבין קורות ריימס והפך לאחד השוערים הטובים בליגה הצרפתית, לא ניכר שום לחץ על מחליפו, העולה החדש דניאל טננבאום. כשנדרש, הפך טננבאום לאחת ההפתעות הנעימות, והוא אמור להיות מועמד מוביל לנבחרת בקדנציות הבאות.
שימו לב לפאזל הקו האחורי, כולו על טהרת הזרים (מי אמר שהזרים מיותרים?). למעט איתן טיבי, שחזר מייבוש על הספסל ו/או שרן ייני, חוליית ההגנה הורכבה מזרים איכותיים. הבלם ז'איר אמאדור, שסוף סוף קנה לעצמו אחיזת קבע בהרכב, ובצדק, ושני המגינים אנדרה ג'ראלדש ואנריק סאבוריט היוו קו אחורי יציב וגם יצאו לביקורים ברחבת היריבות. וכשאתה לא סופג, גם באמצעות מסך הקישור המעולה, כל שער שלך הופך מיד למועמד להיות שער ניצחון. אמאדור, שנראה אשתקד רכש חשוד בבינוניות, העלה שתי רמות וכמוהו גם טיבי. זה מה שקורה כאשר חייבים לעמוד בסטנדרטים של מאמן תובעני.
מכבי חיפה מכבי תל אביבמכבי חיפה מכבי תל אביב
העלה כמה רמות במשחק שלו. אמאדור
(צילום: אורן אהרוני)
כל כך סמלי שדן גלזר, הגרזן "האפור", מקובל היום בקונצנזוס כשחקן העונה. לא שחקן של מספרים (למעט מספרי התיקולים), אלא השחקן שמבטיח לאנשי המספרים לחרוך את הליגה. אייל גולסה, שחזר אחרי שנים מלאות פציעות ומימש את ההבטחה שנקראה אייל גולסה בשעה שמכבי חיפה רכשה אותו מבית"ר טובורק היה בעל נוכחות משפיעה. שני הגימלים, גלזר וגולסה, העלו עוצמה בקישור שסייע לעורף לנהל קייטנה ברחבתה. אל תשכחו, שלושה מתוך שמונת השערים שספגה היו במשחק נדיר אחד בקריית אליעזר. אם לא, היינו נשארים עם חמישה.
מכבי ת"א של עונת הקורונה 2019/20 אינה האלופה המשובחת בכדורגל הישראלי. היא גם לא מתקרבת, כחוויית צפייה, לגדולה מכולן מכבי חיפה 1993/94. אין לה את כוח האדם ששיחק אז אצל גיורא שפיגל. שתיהן בלתי מנוצחות במהלך עונה (אלא אם תפסיד עד הנעילה בגארבג'-טיים כמו לבני יהודה בעונה שעברה) והצטרפו למכבי ת"א של שנות ה-50, שלא נוצחה בשתי עונות. מה שמכבי ת"א הנוכחית הביאה הוא שיעור ביעילות, אולי היעילה בכדורגל הישראלי בתולדותיו.
דן גלזרדן גלזר
לא שחקן של מספרים, כן שחקן העונה. דן גלזר
(צילום: עוז מועלם)
איש העונה שלי הוא ולדימיר איביץ'. אני לא מכיר את האנשים הקובעים בכדורגל הישראלי, ומה מטרותיהם גם הפוליטיות/דיפלומטיות, אבל אני מופתע שאף פעם לא עלה שמו של איביץ' לנבחרת. ייתכן שזה לא מתאים לו בגלל היצע השכר או שאיפות גבוהות יותר באירופה ומכבי ת"א, אבל הוא היה יכול להיות מועמד מצוין. גם אם אני מעריך ואוהב את הצגת המועמדות של איל ברקוביץ' ואברהם גרנט, הבולטים כרגע, איביץ' נראה הכי אפוי.
קראנו בסיכומים לרגל יובל 50 שנה למקסיקו 1970 על הדומיננטיות בזמנו של עמנואל שפר. רשע במובן הטוב של המילה בהתייחס לכדורגל, שהפך את שחקניו לחומר ביד היוצר. הזמנים השתנו, אין דברים כאלה כרגע במציאות שרובה חישובים כלכליים, אבל איביץ', בלי ספק, הוא הדבר הכי קרוב לשפר ז"ל. מנהל נהדר טקטית משחקים, יודע להחזיר כל שחקן למעמדו, אפילו אם כבש בשבוע שקדם שערים נפלאים ואת הכותרות. מלך בניהול משברים בלי שיתוף התקשורת. יש לי הרגשה שאצל איביץ' דברים היו מתרחשים אחרת בנבחרת. האם אני מגזים?
נכון שיהיו אשר יזכירו את חלקו של איביץ' במחדל אום אל פאחם שמנע דאבל. ברצינות? לא מקבל את זה כמחדל. שיתף שחקנים שהוכיחו עצמם, הובילו 0:2 כאילו כלום, אך חטפו שלישייה די מקרית, שמתרחשת אחת ל-100 שנה. אם תתנו לסגל ששיחק מול קבוצת המגזר להתמודד איתה שוב, הוא ינצח ב-99 מתוך המאה האלו. זה הזכיר לי את הניצחון של ארה"ב במונדיאל 1950, אז היא נחשבה עדיין ככלום, על האימפריה ושמה אנגליה, מולדת הכדורגל, 0:1.
 איביץ' על הקווים איביץ' על הקווים
מנווט את הספינה הזו בדרכו השקטה. איביץ' על הקווים
(צילום: עוז מועלם)
ג'ורדי קרויף כבר שנתיים לא איתנו, אבל גם לו יש חלק. הוא האיש שיצר את המושג בית"ר ת"א/רמלה (כיום בת ים), שאיפשרה למכבי ת"א לשמור על שחקניה, גם אם היא, זמנית, טעתה בהם. דן גלזר, יונתן כהן אילון אלמוג ןמתן חוזז הם חלק נכבד באליפות הזו. ג'ורדי לא היה יכול להביא למכבי את פפ גווארדיולה, אבל הוא כן הצליח להנחית את הקו השני של מאמני אירופה.
עכשיו מכבי צריכה להראות את תכונותיה גם בליגת האלופות. הבעיה שעד כה טרם מצאה את הנוסחה איך להתכונן בצורה סבירה למפעל. הנה, בכל זאת יש לה נושא ללמוד.