בשבוע שעבר, כאשר הפיצוץ האדיר בנמל ביירות זיעזע את העולם והלבנונים לא נענו להצעת הסיוע הישראלית, נזכרתי בקיר הברזל שמפריד גם מבחינה ספורטיבית בין המדינות – ולא תמיד ניצב איתן. לפני קום המדינה התקיימו משחקים בהשתתפות שני הצדדים, אבל המציאות השתנתה במהירות.
בעבר, חלק מראשי הספורט שלנו האמינו שלבנון תהיה המדינה הערבית הראשונה שספורטאיה יתחרו מול ישראלים, אם לא בת"א או בביירות, אז לפחות במדינה נייטרלית. חיים גלובינסקי ז"ל (כיהן כיו"ר ההתאחדות לכדורגל, איגוד הכדורסל, והיה גם מזכיר הוועד האולימפי וממייסדי ארגון "הפועל") סיפר לי בשובו מאחת הגיחות הרבות שלו לחו"ל כי נוצר קשר טוב עם כמה מראשי הספורט הלבנוני, שלא דחו על הסף אפשרות לכינון יחסים ספורטיביים. הוא האמין שזה קרוב, אך הדבר לא יצא לפועל, כמו גם ניסיונות אחרים של אנשים והתאחדויות.
נזקים בביירותנזקים בביירות
האסון בביירות
(צילום: EPA)
לבנון ביירות אסון פיצוץ נמל אלפי פצועים הבוקר שאחרילבנון ביירות אסון פיצוץ נמל אלפי פצועים הבוקר שאחרי
נמל ביירות הרוס לחלוטין
(צילום: רויטרס)
בסיור עיתונאים מטעם דובר צה"ל, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה ב־1982, הנוף הפסטורלי נתן הרגשה שאנחנו באלפים והשכיח מעט את הטעם המר של המלחמה. שם נזכרתי בדבריו של גלובינסקי כי בתקופה של שלום, זה יכול להיות אחלה של מקום לקיום מחנות ותחרויות, אבל זה היה חלום בהקיץ שהתרחק עם הזמן. לבנון אמנם הייתה הראשונה בליגה הערבית שהסכימה לחתום על הסכמי שביתת נשק עם ישראל בתום מלחמת העצמאות ב־1949, אבל מעולם לא היו יחסים בין המדינות העצמאיות.
אבל כאמור, לא תמיד זה היה כך. שנים לאחור, עוד לפני מלחמת העצמאות (ועוד לפני שאני נוסדתי...), נבחרות וקבוצות משתי המדינות התארחו אלה אצל אלה, כשהקרבה בין השכנות מסייעת לכך. נכון, לפי פרסומים מאותה תקופה לא הייתה ברחובות אהבה גדולה לישראל ולנציגותיה שהגיעו לשחק בלבנון, ולעתים גורמים שונים דאגו לקבלות פנים עוינות, אבל ההתאחדויות משני הצדדים שיתפו פעולה, ובאותן שנים פעלו בערים הגדולות של לבנון קהילות יהודיות חזקות ומבוססות כלכלית, עם קשר חזק למספר לכמה מועדוני ספורט. גם האוניברסיטה האמריקאית היוקרתית בביירות קרצה לישראלים, ובין היתר למד שם במשך שנה נתן פנץ, אגדת הכדורגל הארץ-ישראלי, שהתנדב לאצ"ל ונפל במלחמת העצמאות בגיל 31.
נתן פנץנתן פנץ
נתן פנץ
(צילום רפרודוקציה: יובל חן)
קבוצות מארץ ישראל, ביניהן מכבי חשמונאים, מכבי והפועל ת"א, מכבי והפועל חיפה, הרבו בנסיעות ומשחקים בלבנון, ולהפך. למשל, משחקה הרשמי האחרון של נבחרת ארץ ישראל לפני הקמת המדינה נערך ב-1940 נגד לבנון, באצטדיון המכביה על גדות הירקון, והסתיים בניצחון 1:5 לעיני 10,000 צופים. חלקם עזבו את האצטדיון בתהלוכה לעבר רחוב דיזנגוף, שם המשיכו החגיגות. אגב, הקריטריון לשיתוף במשחק על ידי ארתור באר, שהרכיב את הנבחרת – השחקנים היו מחויבים להגיע לאצטדיון עם נעלי כדורגל, אחרת לא שותפו (ההתאחדות הסתפקה במתן תלבושת). לבנון סיכמה לארח את ישראל לגומלין כעבור שנה, אבל המשחק הזה לא יצא לפועל. כיום, אגב, מדורגת נבחרת לבנון במקום ה-89 בעולם, לפני ישראל (93).
הימים הללו לא החזיקו זמן רב. עם הקמת המדינה, לבנון הצטרפה לחרם הערבי על ישראל כשהיא מעדיפה הפסדים טכניים מאשר התמודדות, כפי שקרה באליפות אירופה בכדורסל ב־1953, כאשר סירבה להתייצב למשחק מול ישראל. היום, אגב, הכדורסל נחשב לספורט החזק בלבנון, ובעזרת מתאזרחים רבים הנבחרת השתתפה בשלוש אליפויות עולם. אולי יום אחד נזכה לאיזה מפגש כמו פעם.