הפעם האחרונה שהפועל באר-שבע הרגישה כך, נדחסת לאחור כפי שנדחסה מול אלקמאר, מתקשה לצאת וללחוץ גבוה כמו שהיא רגילה ואוהבת, הייתה בחוץ מול הכוכב האדום בלגרד. מוזר או לא, זו גם הייתה שעתה היפה ביותר.
אז, בסיבוב המוקדמות השלישי של ליגת האלופות, ליווה את ההופעה האחראית ההיא איזה ניצוץ של ערמומיות שהתבטא בשערים שהובילו את האלופה בסופו של דבר לשלב הפלייאוף. לא נזכיר מה קרה שם, כי זה טריגר. אמש מול אלקמאר נותרה רק האחריות. הערמומיות נשארה בארץ. אם ה-0:0 מול דינמו זאגרב במשחק הקודם הרגיש כמו התפשרות מצדה של באר-שבע, אז אמש זו הייתה תוכנית העבודה. כדי להשיג 0:0 לא צריך להבקיע. צריך רק לא לספוג.
לזכותה של באר־שבע ייאמר שהיא עשתה את זה מצוין, כאילו הנישה הזאת - להתמודד מול יריבות טובות ממנה - טבעית עבורה ולא כרוכה ביציאה מאזור הנוחות שהיא כה מורגלת בו בליגת העל. כמו לדבר בשפה זרה בלי מבטא. אחרי הכל באר-שבע היא קבוצה שברוב המוחלט של משחקיה מייצרת עבור היריבות את החוויה שאלקמאר ייצרה עבורה. ובכל זאת, במחצית הראשונה היא נתנה קליניקה של הגנה, איפשרה בעיטה אחת בלבד למסגרת, ופרט לשלושה איבודים של פדרו אמאדור, אמנקווה פורסון ואליאל פרץ בתוך שלוש דקות גם לא נרשמו רגעי חרדה מיוחדים. זו לא הייתה הופעה אופיינית לבאר־שבע, אבל זו הייתה אחת עם הרבה אופי.
החגיה הזמנית של שחקני באר-שבע
(צילום: P Photo/Patrick Post)
הבעיה הגדולה היא שהיכן שיש מחצית ראשונה יש גם שנייה. לבאר־שבע לא היה מרווח טעויות אתמול, וזה הורגש היטב בפתיחת המחצית השנייה. היעדר מרווח טעויות וג'יבריל דיופ במרכז ההגנה זה שני דברים שלא יכולים לעבוד ביחד. הוא עפיפון בלי חוט, ובדקה ה-49 הוא עף למקום הלא נכון, משאיר בור במרכז ההגנה שבעקבותיו הגיע השער הראשון של פר קופמיינרס.
הפיגור הכריח את באר-שבע לעבור לתוכנית ב', לחזור לדבר את השפה שהיא רגילה. זה בא לה כל כך טבעי, כמו לרכוב על אופניים - ללחוץ זה משהו שלא שוכחים. בדקה ה-55 איגור זלאטנוביץ' הלחיץ את השוער, זאהי אחמד חטף כדור, פורסון המשיך לרשת, ובאר-שבע חזרה מפיגור שאף אחד חוץ ממנה לא האמין שהיא תצליח להיחלץ ממנו. לעשות את זה בפעם השנייה, אחרי עוד טעות של דיופ בדקה ה-77 שהובילה לפנדל שממנו הבקיע מקס מרדינק, זה כבר היה יותר מדי. עוד יותר משבאר-שבע הפסידה אמש לאלקמאר, היא הפסידה לבשר מבשרה.
