"להפסיד זה דבר נורא. את תמיד מרגישה כאילו שאת רוצה למות. את לא רוצה להיות קיימת יותר, שזה סוף החיים שלך", ארינה סבאלנקה לאחר ההפסד בחצי גמר ווימבלדון 2025.
באופן אישי, חוץ מניקולה יוקיץ' שנמצא במטריקס של הספורט שלו, אין ספורטאית או ספורטאי אחד בעולם שאני אוהב לראות יותר מאשר את ארינה סבלאנקה, המדורגת מספר אחת בעולם מבלארוס. זה לא שהטניס של סבאלנקה הוא חוויה אסתטית מושלמת, רחוק מזה. זה פשוט שהחוויה של לראות את סבאלנקה משחקת דומה ללקבל כיסא בשורה הראשונה של המוח, הנפש וההרכב הפסיכיאטרי שלה.
לראות את סבאלנקה על המגרש זה קצת כמו לצפות בג'וקוביץ', שהוא גם ידיד טוב של סבאלנקה (על המגרש וגם בחיים הפרטיים: הם לפעמים יוצאים לדאבל דייט עם בני זוגם) וגם המנטור שלה. שניהם הגיעו ממזרח היבשת, שניהם לא נחשבים לדוכסים של הענף, אלא כאלו שהזיעו כדי להידחף לפנטהאוז, ושניהם צמאים לאהבה, אלוהים כמה שהם צמאים. אני אתקן: הם זקוקים לאהבה, מתחננים אליה. שניהם מגיעים לשלבים הכי מאוחרים של כל טורניר סחוטים מעייפות: המוטו הוא תמיד אני נגד כל העולם, בעיקר נגד כל הסיכויים.
שניהם לא מתביישים לעשות שטויות כדי לזכות בלייקים, שניהם תמיד צוחקים בביישנות, שניהם לא מתביישים להתעמת עם הקהל שמעודד נגדם. שניהם אנדרדוג שהגיעו להיות פייבוריטים ולא ממש יודעים מה לעשות עם המעמד החדש. הצורך התמידי שלה בתשומת לב ואהבה הביא את סבאלנקה, אייקון נשי ספורטיבי־כלכלי, להיקלע לפארסה של קרב המינים נגד ניק קיריוס, משחק שהסתיים בתבוסתה ולא תרם מאומה לה או למין הנשי או האנושי.
ההבדל הוא במינון. רכבת ההרים של ג'וקוביץ' יכולה להתרחש בין שנה לשנה, טורניר לטורניר, משחק למשחק, מערכה למערכה. אצל סבאלנקה כל נקודה היא לונה פארק, מסע בדו־קוטביות. היא מתפרקת ומתחברת. הפסקת חשמל וצ'רנוביל. ג'וקוביץ' היה צריך להמציא אויב פנימי ואז להתחרות בו. לראות אותו זה היה קרקס. סבאלנקה לא צריכה להמציא כלום. אין לה שום מתחרה בסבב כבר שנתיים, חוץ מעצמה.
מדד מנטלי
היום מתחילה סבאלנקה באוסטרליה את המסע בניסיון לזכות בתואר גראנד סלאם חמישי בקריירה. עד 2023 היא לא הגיעה לגמר אחד של גראנד סלאם. מאז: שני תארים באוסטרליה, עוד שניים בניו־יורק (היא מלכת המשטחים הקשים), שלושה גמרים, ועוד שלושה חצאים. ועדיין, יש ברשימה הזו יותר הרגשה של החמצה מאשר הגשמה.
גם הפעם תעלה צמרת טניס הנשים בניסיון לרסק את הביטחון העצמי שלה, לטעת בה חרדות. שוויונטק, גוף, אניסימובה, אלופת השנה שעברה מדיסון קיז, שניצחה את סבאלנקה בגמר ומנעה ממנה שלושה תארים רצופים, במשחק שהמחיז את סבאלנקה של למטה עם מערכה ראשונה נוראית, וסבאלנקה של מעלה עם מערכה שנייה דומיננטית, עד ההפסד במערכה המכרעת. גם שני ההפסדים האחרים של סבאלנקה בגמר גראנד סלאם, שניהם לקוקו גוף, היו בעלי תבנית דומה: סבאלנקה שלטה במשחק בדומיננטיות, אבל כמה מכות רעות שלה, כמה רגעי התעלות של גוף, וסבאלנקה פשוט כבתה בלי יכולת להדליק את עצמה מחדש.
כל טניסאית אחרת בסבב נבחנת ומאומנת לפי פרמטרים של זוויות מרפק, כוח, תאוצת הכדור, הביומכניקה של הבקהנד שלה. סבאלנקה נבחנת לפי הרנטגן של הראש שלה. טניסאיות אחרות נמדדות לפי מדדי יעילות, שלה הוא רק מדד מנטלי. כשהנפש והגוף של סבאלנקה מגיעים לפגישת מחזור היא טניסאית מושלמת, בלתי ניתנת לעצירה. היא מרביצה בכדור כאילו שהוא עשה לה משהו רע. שטפי גראף הייתה כזו. אבל אצל גראף זו הייתה הרוטינה. הייתה לה הסעה מאורגנת לפגישה בין הגוף לנפש. רוטינה היא לא בלכסיקון של סבאלנקה. היא מגיעה למפגש הזה בטרמפים. בטורנירים האחרונים היה אפשר להבחין במגמה נוספת אצלה: ניסיון לסיים את הנקודות והמשחקים כמה שיותר מהר. סבאלנקה מודעת לעצמה ולקשיים שלה. ככל שהמשחק נמשך כך יש סיכוי גדול יותר שהיא תתפרק. את שלושה מארבעת תארי הסלאם שלה היא לקחה בשתי מערכות חלקות.
מהירה ועצבנית
סבאלנקה, שנולדה לפני 27 שנה במינסק ועלתה על מפת הטניס העולמי כבר לפני עשור, מייצגת את המגמה החדשה בטניס הנשים. פעם הוא היה נשלט על ידי הצעירות, המאוד צעירות, ואז המאוד מתפיידות: על כל גראף שפרצה מוקדם והתמידה, היו ג'ניפר קפריאטי, מרטינה הינגיס או טרייסי אוסטין. פעם האתלטיות של הצעירות הייתה הקלף המנצח. היום נשים מכות בכדור בעוצמה שמבטלת את היתרון הזה.
בנוסף לכך, העבודה עם תזונאים, מאמנים אישיים, פיזיותרפיסטים ופסיכולוגים האריכה את הקריירה של הטניסאיות הבולטות בסבב. יש כמעט פי 10 פחות צעירות במאיה הראשונה של טניס הנשים מאשר לפני 25 שנה, מצד שני יש הרבה טניסאיות שזוכות לרנסנס קרוב לגיל 30 (ג'סמין פאוליני, ג'סיקה פגולה, קיז ואפילו לאורה זיגמונד בת ה־37). יותר ויותר נשים חוזרות לסבב אחרי היריון, וסבב הנשים אף מעניק להן חופשת היריון בתשלום.
סבאלנקה נכנסת אם כן לרגעי השיא של הקריירה שלה. המומנטום איתה. יש לה חבטות הגשה טובות ומכת פורהנד מצוינת, שתי החבטות החשובות ביותר במשחק (היא שיפרה גם את אחוז השגיאות הכפולות שלה, חולשה שכמעט גרמה לה לפרוש מטניס לחלוטין בעבר). ג'וקוביץ' אמר לא מזמן שהוא לא נולד עם החוזק המנטלי שיש לו, אלא שמדובר בשריר שהוא היה צריך לעבוד עליו הרבה, עד שהוא הפסיק להחליש ולהכשיל אותו וגרם לו למוטט את יריביו. זו המטרה של סבאלנקה.
המגרשים המהירים, כמו באוסטרליה, יכולים להיות נקודת הזינוק של סבאלנקה כדי לסמן את השלטון שלה. הטניס העוצמתי שלה מתעצם על המגרשים הללו. היא יורה יותר אסים, יותר ווינרים, המשחקים מסתיימים הרבה יותר מהר, ליריבה אין זמן להגיב, לחשוב, לנשום, להתכונן עם הרגליים כמו שצריך לחבטת ההחזרה. סבאלנקה מסתערת על כל סרב שני של היריבה. "לפעמים, אחרי שהיא הכתה לעברי פורהנד, הרגשתי כאילו המחבט עף לי מהיד", אמרה צ'ינוון ז'נג לאחר שהפסידה לסבאלנקה בשתי מערכות קלות בגמר באוסטרליה 2024. גוף הצליחה לנצח פעמיים את סבאלנקה בגמר גראנד סלאם בעיקר בגלל יכולת פנומנלית של להשאיר את הכדור במגרש, לנוע מצד לצד, לגרום לספקות אצל סבאלנקה. ואז, כשסבאלנקה התחילה את הדיאלוגים התכופים והעצבניים עם עצמה, היה ברור שזה גמור. לא ברור כמה טניסאיות מסוגלות לעשות את זה, וכמה מסוגלות לעשות את זה על מגרש מהיר כמו במלבורן.
דילמת האוהד
הרס עצמי הוא אחד הדרכים הפופולריות ביותר להפסיד בספורט, בעיקר עבור ספורטאים שמשחקים על כל הקופה כמו סבאלנקה. כצופה, שלא לדבר על כאוהד, זה מורט עצבים. הטניס הטוב של סבאלנקה הוא טניס עילאי, ההתרסקויות שלה הן מונומנטליות. לפני שהתחילה לזכות בסלאמים, היא הגיעה לשלושה חצאי גמר בטורנירים הגדולים, והפסידה בשלושתם. על כל הפסד היא יכלה לזכות באוסקר על תסריט מקורי באיך להפסיד משחק גורלי.
השנתיים האחרונות חשפו את תהליך ההתבגרות של סבאלנקה כספורטאית. המיני־התמוטטויות עצבים שלה הפסיקו להשפיע דרמטית על ההגשה שלה, היא למדה לתת אמון ביכולות שלה, היא למדה לקבל הפסדים או תמורות נגדה במשחק בלי לבטל לחלוטין את הערך העצמי שלה. היא פחות מושכת בכתפיים, פחות מחוות תיאטרליות או מבטים עצובים. היא למדה לחבק את הלחץ ולחבוט בו בעוצמה לצד השני של המגרש. "מה שלמדתי הוא שהצד המנטלי הוא חלק ממי שאני", היא אמרה השנה, "זה לא הולך לשום מקום, אני צריכה רק להפחית את זה. לחשוב פחות, לא לבזבז זמן בין נקודות, וכל הזמן להשתפר, להוסיף עוד חבטות, כדי שברגע שתבוא נפילת המתח או שהעצבים יתחילו להשתלט על המשחק שלי, אני אוכל לחזור ליסודות. שם אני בסדר".
מדובר בדילמה גדולה עבור מי שאוהד את סבאלנקה: כאוהד, אתה רוצה שהמשחק שלה ישתפר, יתעלה, שהיא תשלוט על הרגש, שתשלוט כמו שמגיע לה. מצד שני, מה שווה המחזה "סבאלנקה" בלי הממד המלודרמטי שלו? מה שווה טניס בלי לראות אותה צוללת במערבולת של אי־ודאות, ספק, ייאוש, אכזבה וכעס אל הקרקעית, רק כדי לצאת מזה עם אס, ואז להפסיד עוד נקודה בשגיאה כפולה לרשת? מה שווה הזמן והכסף שאתה משקיע, בלי לקבל את המאבק הכי אפי שקיים בטניס נשים מאז שסרנה פרשה: ארינה סבאלנקה נגד עצמה.
