מלאך המוות בקטגוריית הספורטאים הצעירים לא קיבל בשבועיים האחרונים דמי אבטלה. הוא לא הפסיק לעבוד לרגע. וויליאם דייויס, 22, שחקן פוטבול מכללות, מת ב-16 במאי, בנסיבות לא ברורות. סריה ווטסון, 21, ספרינטרית עבור אוניברסיטת אילינוי, מתה ב-10 במאי, יום האם, כתוצאה מתאונה חזיתית עם נהג שנסע בניגוד לכיוון התנועה. קייל בוש, פעמיים אלוף הנאסקאר, מת שלשום בגיל 41, לאחר שאושפז כתוצאה ממחלה קשה. סיבת המוות אינה ידועה.
ג'ייסון קולינס, שחקן ה-NBA הראשון שיצא מהארון כהומו מוצהר, מת בגיל 47, לאחר מאבק בסרטן המוח. סיבת המוות הרשמית הייתה כשל נשימתי. ברנדון קלארק, 29, שחקן ממפיס גריזליס, נמצא מת בלוס אנג'לס, ככל הנראה כתוצאה משימוש יתר בסמים. ג'וש מאורו, שחקן פוטבול בעבר, מת בגיל 35, גם כאן החקירה מתקדמת בהנחה של מוות בשל מנת יתר. וכמובן רז אדם, שנהרג ביום רביעי האחרון בתאונת דרכים קטלנית בכביש 90, בגיל 26.
קראתי הרבה מילים על אדם לאחר מותו. מאמנים, חברים לקבוצה, משפחה. איזו דמות. כדורסלן, בן אדם, אמיתי, חבר, רגיש, מחובר, עמוק, כן. אחד שתמיד העדיף לראות את חצי הכוס המלאה, שהעריך בכל שנייה את המתנות שהוא קיבל. רז אדם לא היה בן אדם שאתה אומר לעצמך: אני רוצה אחד כזה בתור חבר. אתה אומר: ככה הייתי רוצה שהבן שלי יגדל להיות.
המוות של אדם והאחרים הוא בלתי נתפס. צעירים, חזקים, בשיא חייהם. אלו אנשים עם אלרגיה למוות. מחלות פוחדות מהם (אבל פציעות נדבקות אליהם). זוהי טרגדיה נוראית שמקעקעת את עצמה על החיים שלך. אני יכול לזכור בפירוט מפחיד איפה הייתי ומה עשיתי ב-7 ביוני 1993, כשהידיעות על תאונת הדרכים הקטלנית של דראזן פטרוביץ' בגרמניה התחילו לצוף. כמובן קובי ברייאנט. יש אוהדים של הסלטיקס שעוד לא קמו מהשבעה על לן ביאס. פט טילמן מת מוות אחר, במלחמה, באירועים לא ברורים של אש ידידותית שלא הייתה כל כך ידידותית. בגלל הנסיבות הללו, אני חושב שהייתי עסוק איזה שנתיים באובססיביות במוות של טילמן. אבל גם הוא, בסופו של דבר, היה טרגדיה של אתלט צעיר שמת מוות מוקדם מדי.
שיר לספורטאי שמת צעיר
ב-1895 כתב המשורר האנגלי בן ה-36, אלפרד אדוארד האוסמן, 63 פואמות תחת השם "נער משרופשייר", ספר השירים הראשון שלו. רוב הפואמות של האוסמן, "אתאיסט פסימיסטי" לפי הגדרתו, עוסקות במוות מוקדם מתוך נקודות מבט אלטרנטיביות ופרובקטיביות: על הגבורה של מוות במלחמה (האוסמן היה משורר אנטי מלחמתי, אבל הפואמות שלו לא הובנו והפכו חומר לקריאה שניתן לחיילים על ידי מפקדיהם כדי לעודד את הפטריוטיות שלהם), על ההעדפה להתאבד מאשר לא להגשים את האהבה ההומוסקסואלית שלך, על התאבדות בכלל כפתרון ראוי ומוצא נכון להתמוטטות של הנפש. אחת הפואמות נקראת "לספורטאי שמת צעיר":
הַפַּעַם שֶׁבָּהּ אֶת הָעִיר לַנִּצָּחוֹן הֵבֵאתָ,
בְּכָתֵף שְׂמֵחָה אֶל רְחוֹב הַשּׁוּק אוֹתְךָ נָשָׂאנוּ;
נַעַר וָאִישׁ עָמְדוּ וּמְרִיעִים מִצַּדִּים,
וּבְגַאֲוָה, כְּשֶׁאַתָּה מֻנָּא עַל הַכְּתֵפַיִם, אֶל הַבַּיִת אוֹתְךָ הֱבֵאנוּ.
הַיּוֹם, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּהּ כָּל הָרָצִים פּוֹעֲמִים,
עַל הַכְּתֵפַיִם אֶל הַבַּיִת אוֹתְךָ אָנוּ מְבִיאִים,
וּמַנִּיחִים אוֹתְךָ לְפֶתַח סִפְּךָ,
בְּנֵךְ שֶׁל עִיר שְׁקֵטָה הַרְבֵּה יוֹתֵר, עִיר דּוּמִיָּה.
חָכָם אַתָּה, שֶׁהִשְׂכַּלְתָּ לְהִסְתַּלֵּק בְּעוֹד מוֹעֵד,
מִשָּׂדוֹת שֶׁבָּהֶם הַתְּהִלָּה לְעוֹלָם אֵינָהּ נִשְׁאֶרֶת.
גַּם אִם הַדַּפְנָה צוֹמַחַת בִּמְהִירוּת,
הִיא נוֹבֶלֶת מַהֵר יוֹתֵר מִן הַוֶּרֶד.
עֵינַיִם שֶׁעָצַם אוֹתָן הַלַּיְלָה הָאָפֵל,
לְעוֹלָם לֹא תִּרְאֶינָה אֶת שִׂיא נִצְּחוֹנְךָ נִשְׁבָּר,
וְהַדּוּמִיָּה לֹא תִּשָּׁמַע גְּרוּעָה יוֹתֵר מִתְּרוּעוֹת הָרַבִּים,
אַחֲרֵי שֶׁהָאֲדָמָה סָתְמָה אֶת הָאֳזָנַיִם.
איי.אי האוסמן:
האוסמן קיבל בעיטה מכל בית הוצאת ספרים שאליו הגיש את הפואמה. בסופו של דבר הוא הוציא אותה לבדו ב-1896, ביחד עם עוד 62 פואמות שכתב. צריך אומץ ומקוריות ומחשבה מחוץ לקופסה כדי לכתוב את השורות הפרובוקטיביות הללו בזמן הרבה יותר שמרני מהזמנים שאנחנו חיים בהם כעת. הוא הפך לקול חשוב עבור מאות אלפי צעירים בריטים זמן קצר לאחר שיצא, וקיבל תהודה הרבה יותר משמעותית לאחר מלחמת הבורים ומלחמת העולם הראשונה. עברו עשרות שנים עד שהמיינסטרים הסכים לתת יד להסתכלות האלטרנטיבית הזו על תרבות המוות. השדר האמריקאי, ג'ים מקיי, סיים את שידוריו מאולימפיאדת מינכן 1972 כשהוא מצטט את הפואמה ביחס ל-11 הספורטאים וחברי המשלחת הישראלים שנרצחו בה.
מדובר בכמעט שיר הלל למוות של ספורטאי שמת מוקדם. האוסמן טוען בפואמה שלו שספורטאי שמת צעיר הוא בן מזל: הוא לא יהיה עד לשיאים שלו שיישברו, הוא לא יראה את התהילה מתנדפת ממנו ואת הנסיונות החוזרים לחיות עוד שנייה אחת בצילה, הוא לא יחזה בגופו החזק, השרירי, הקפיצי והגמיש בוגד בו לעת זקנה. הוא לא יראה את המוניטין והפרסום שלו מתים עוד לפני קריסת הגוף.
הצד האפל של חיי הספורטאים
אישית, כל מקרה מוות הוא טרגדיה, בטח של אדם צעיר שלא בנסיבות טבעיות (ובמקרה של אדם, ביאס או קלארק, בין היתר, טרגדיה כפולה ומכופלת כיוון שמדובר בספורטאים בשיא כוחם). אבל הפואמה הזו שמה זרקור על הצד היותר אפל של חיי הספורטאים. יש את מה שברור: אנשים בשיא עוצמתם הפיזית, ידועים, מרוויחים משכורות גבוהות, עושים את מה שהם אוהבים כמקצוע, אהובים ונערצים. ויש את הצד האחר: קריירה שמסתיימת בגיל מאוד מוקדם, ואחריה חיים די אלמוניים, בלי הערצת ההמונים, בלי משכורות עתק.
ספורטאים רבים מדברים על ריקנות. על חוסר יכולת לשחזר את ההנאה וההתרגשות שהיו מנת חלקם כספורטאים, על חוסר היכולת שלהם לשחזר את חיי הזוהר, את הרצון של זרים להיות במחיצתם או לידם. יש כמובן הרבה סיפורי הצלחה של ספורטאים שהצליחו לבנות לעצמם קריירה גם אחרי הקריירה הספורטיבית שלהם, אבל על כל מייקל ג'ורדן או דייויד בקהאם, כל ביל בראדלי או אלן פייג', ג'וניור ברידג'מן, ג'ורג' פורמן או רוג'ר סטאובך, יש עשרות אנטואן ווקרים, טייגר וודסים או מייק טייסונים.
שוב, אני לא בא פה לפאר את המוות. כל המקרים שמניתי כאן הם סיפורים טרגיים, נוראים, עבור המשפחות, החברים, המכרים, בני ובנות הזוג. אין פה שום דבר הוגן, אבל ממרחק של 130 שנה, איי.אי האוסמן נותן לנו, שוב, זווית נוספת, אחרת ומקורית להסתכל על הטרגדיה הזו. קחו רגע אחד לחשוב על זה. קחו רגע אחד ותחשבו, מה היה קורה למוניטין של או.ג'יי סימפסון, אם הוא היה מת צעיר ויפה ונערץ, ולא עבריין סדרתי, חשוד ברצח.
פורסם לראשונה: 11:37, 23.05.26
