בגלל המדליות המרגשות מכולן | נדב צנציפר

אתונה 2004. אתר השייט האולימפי. גל פרידמן, בשקט נפשי מעורר השתאות, עולה על הפודיום מספר 1 והופך לאלוף האולימפי הראשון של מדינת ישראל. לא רק את ההיסטוריה הוא ניצח, אלא גם את הכוכב היווני המקומי שהיה תקוותם הגדולה של המארחים. דגל ישראל התנופף ברוח הים־תיכונית, וכולנו עמדנו שם והזלנו דמעה לאור המעמד שבמשך עשורים רבים היה נדמה כי הוא יעד בלתי אפשרי, פסגה בלתי מושגת עבור הספורט הישראלי.
הייתי בחמש אולימפיאדות. זכיתי לסקר כמחצית מהזכיות של ישראל במדליות אולימפיות. חזיתי מקרוב ברגעים הגדולים של הספורט הישראלי. בכל פעם מחדש, בכל הישג, בכל מדליה, הלב מתרחב ומתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. לראות את הספורטאי הישראלי שעומד על המקום הגבוה ביותר בפודיום ומיד לאחר מכן לשמוע כיצד התקווה חודרת ללב, זה האושר בהתגלמותו. סערה חיובית של רגשות, שמייצגים כיצד התעלות ספורטיבית הופכת את המדינה הקטנה ולמודת הקרבות למעצמה, אפילו אם רק לרגע.
10 צפייה בגלריה
פרידמן עם הזהב
פרידמן עם הזהב
בכל מדליה הלב מתרחב. גל פרידמן עם הזהב
(צילום: ראובן שוורץ)
17 שנה מאוחר יותר זה קרה שוב. זו לא הייתה הפעם הראשונה, אבל זה היה מתוק באותה המידה. פתאום יש לישראל הקטנה מדליות זהב גם בהתעמלות, אחד הענפים המשמעותיים ביותר באולימפיאדה. ארטיום דולגופיאט ולינוי אשרם, ששברה את המונופול הרוסי, הראו לנו שגם בענפי הספורט הגדולים ביותר יש לנו מה למכור.
כשהדגל הכחול־לבן עם המגן דוד במרכזו מטפס אט־אט לעבר תקרת במות הספורט הגדולות ביותר בעולם, זה הרגע שבו לבבות הישראלים רוטטים, הרגע המאושר ביותר שניתן לפנטז עליו, גאווה לאומית שלפתע משתלטת עליך, גם אם אתה ישראלי מזדמן שלא ממש בקיא באירוע שלפניך.
10 צפייה בגלריה
לינוי אשרם עם מדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 2020
לינוי אשרם עם מדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 2020
שברה את המונופול הרוסי. אשרם
(צילום: אורן אהרוני)
שער המוסף המיוחד

גם עבור כל מי שישב בבית, מול המסך בסלון, זו חוויה מסעירה. מדינה שלמה ישבה מרותקת לתרגילים של אשרם או לביצוע המופלא של דולגופיאט, והחזיקה אצבעות שהיריבה הרוסייה תפיל את הכדור או שהיריב הבריטי ייפול על הישבן. וכשהעשן מתפזר, כשספורטאי ישראלי כובש את הפסגה הגבוהה והקשה מכולן, אנחנו חוגגים יחד איתו. כי כאלה אנחנו: בסופו של דבר, אנחנו רוצים להרגיש לא רק חלק אמיתי ממסיבת הספורט הגדולה בעולם, אלא שגם המדינה שהספורט הוא לא בהכרח חלק אינטגרלי מה־DNA שלה, שהשקעה בספורט אינה בראש מעייניה, יודעת לתת פייט למעצמות הספורט הגדולות בתבל. וכן, לפעמים גם לנצח אותן. לכן כל הישג, קטן כגדול, נותן לנו סיבה לחייך ולהאמין שהכל אפשר
במשך כל כך הרבה שנים, הרגעים האלו היו בגדר פנטזיה. כל כך הרבה פעמים ראינו את הספורטאים הישראלים מגיעים הכי קרוב שאפשר רק להתאכזב, או אפילו מתרסקים בקול תרועה. אבל ככל שעובר הזמן, אנחנו בכל זאת מתקדמים. כן, הספורט שלנו עדיין מאחור. יש לנו עדיין כל כך הרבה מה ללמוד מהעולם על איך עושים את זה נכון. ובכל זאת, המקומות האלו שבהם נולד לנו אלוף לנגד עינינו הם אלו שנותנים לנו השראה וגאווה לאומית.
אולי באולימפיאדת פריז הבאה עלינו לטובה נחווה שוב את הרגשות המדהימים הללו. יש לנו על מה לבנות. מעולם לא הייתה לנו משלחת כל כך מוכשרת ועתירת הישגים. ארבעה אלופי עולם ישראלים מכהנים יגיעו למשחקים – דולגופיאט, נבחרת ההתעמלות האמנותית, השייטת שרון קנטור והג'ודאית ענבר לניר. זהו מחזור ההישגים האיכותי ביותר שישראל הכירה מימיה. "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה", רק שיהיה כמה שיותר
10 צפייה בגלריה
ארטיום דולגופיאט על הפודיום עם המדליה
ארטיום דולגופיאט על הפודיום עם המדליה
פעם הרגעים הללו היו פנטזיה. ארטיום דולגופיאט על הפודיום עם המדליה
(צילום: AP)

בגלל הספורטאיות, הגיבורות האמיתיות | זאב אברהמי

נשים בספורט הישראלי זה מדע בדיוני שאין לו שום מקבילה בעולם, בטח לא בעולם הספורטיבי. אין לנשים הישראליות את תקנה תשע האמריקאית, שמבטיחה שוויון בתקציבי הספורט בין נשים לגברים על ידי מוסדות שנתמכים במימון פדרלי. אין לנשים הישראליות את השוויון המובנה ברוב מדינות אירופה המערבית בין ספורט נשים וגברים, ואין לנשים ישראליות את הסטטוס של ספורטאיות מזרח אירופיות שאפשר להלעיט בסמים כדי שיוכלו לפאר את שמה של המפלגה או המדינה.
מה שיש לספורטאיות הישראליות זה תת תנאים, זה להתחנן על המינימום, זה להסתכל בעיניים כלות על הכספים והתנאים שמקבלים נבחרות ובודדים הרבה פחות מצליחים מהן, רק בגלל שיש להם יותר טסטוסטרון. בקונטקסט של הדברים הללו, הייצוג, התחרותיות, הדרגות, אליפויות העולם, המדליות האולימפיות הם פאטה מורגנה. משה רבנו הוציא מים מהסלע? גבר, בוא נראה אותך מוציא מדליה אולימפית אם אתה אישה בישראל.
10 צפייה בגלריה
האתלטית הישראלית לונה צ'מטאי סלפטר לאחר שסיימה שנייה במרתון ניו יורק
האתלטית הישראלית לונה צ'מטאי סלפטר לאחר שסיימה שנייה במרתון ניו יורק
הנשים מקבלות מינימום. לונה צ'מטאי-סלפטר
(צילום: דניאל אדלסון)
ספורט הנשים בישראל הוא ההבדל בין תיאוריה של פמיניזם לעשייה של פמיניזם. תחשבו על זה: כל הוויתורים והאימונים והסבל והדמעות, בשביל רגע אחד, פעם בארבע שנים. ובמשך כל ארבע השנים הללו לראות איך המקביל הגברי שלך מקבל כל מה שהוא רוצה ומבקש, ולהסתפק בשאריות, ולהמשיך לקפוץ, לשחות, לרוץ, להתעמל. כי זה עושה לך טוב, וזה מעצים את הנשיות שלך, ומפחית סכנות שיש לאישה בחברה המודרנית, ומגביר את הסיכויים שלך לשוויון. ובכל זאת.
בדרך כלל ספורט הוא מכשיר טוב להסתכל דרכו על החברה שבה הוא משוחק. הישגיות הנשים בספורט היא משהו לגמרי אחר: היא משקפת את איך שהיינו רוצים לראות את הנשים בחברה שלנו. לא את הקיפוח התקציבי והתשתיתי, אלא את ההצלחות למרות התנאים, את פתיחת הדלתות, לפעמים בכוח כשצריך. אלו לא רק התוצאות וההישגים המצוינים. גם הם. למרות שנשים מייצגות רק כ-25 אחוז מהנציגות של ישראל לאולימפיאדה, הן מחזיקות ב־33 אחוז מהמדליות. הזוכה הישראלית היחידה במדליית כסף אולימפית, יעל ארד, היא האישה הראשונה שמחזיקה בתואר יו"ר הוועד האולימפי בישראל. אתם מכירים הרבה נשים בעולם העסקים שהתחילו כפקידת אשנב בבנק וסיימו כשרת האוצר?
10 צפייה בגלריה
אבישג סמברג עטופה בדגל ישראל
אבישג סמברג עטופה בדגל ישראל
נשים הביאו 33 אחוז מהמדליות של ישראל. אבישג סמברג
(צילום: AP)
אבל אם הדוגמה של ארד לא משכנעת אתכם, קחו את אלונה ברקת. כמה נשים הן בעלות קבוצה בליגות במערב אירופה? כמה, אם בכלל, הן בעלות הבית של קבוצת גברים שנמצאת בטופ שלוש במדינות שלהן? העובדה שלמדנו לקחת את הבעלות של ברקת כדבר מובן מאליו היא רק סימפטום לעד כמה הייצוג של נשים בספורט מוצלח הרבה יותר מהייצוג שלהן בעולם האמיתי.
אני אוהב לקרוא, לשמוע ולראות ספורט נשים בישראל. ברור לי מה עומד מאחורי כל חבטה, עוד מסלול, עוד הרמת משקולות. התסכול מהתקציבים, מהתשתיות, מהעובדה שלא הרבה מתעניינים במה שאת עושה. אבל את, את תראי לכולם.
והן אכן הראו לכולם. אחרי הכסף של ארד הגיעו מדליות הארד של ירדן ג'רבי ואבישג סמברג וכמובן הזהב של לינוי אשרם. בפריז יסתערו על מדליות הג'ודאיות רז הרשקו וענבר לניר, המרתוניסטית לונה צ'מטאי סלפטר, השחיינית אנסטסיה גורבנקו ונבחרת ההתעמלות האמנותית.
10 צפייה בגלריה
נבחרת ישראל על ראש הפודיום
נבחרת ישראל על ראש הפודיום
אלופות העולם. נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית
(צילום: JOSE JORDAN / AFP)
אני שונא להתייחס לספורטאים כגיבורים. בעיני יש מעט מאוד ספורטאים שהם גיבורים, כאלו שהצליחו לפרוץ ולנתץ מחסומים חברתיים של צבע, גזע, אתניות, דת. אבל בכל פעם שאני קורא על ספורטאיות ישראליות נהיה לי אביב קטן בלב. אני מבין מה הן היו צריכות לעבור, אילו סטריאוטיפים, אילו מכשולים, כמה קיפוח, כמה אי שוויון. מי שצלחה את זה היא גיבורה אמיתית בעיניי. היא הספורט הישראלי בעצמו, לא איזו דקורציה שלו. ספורטאית ישראלית, כל ספורטאית ישראלית, היא גיבורה בעיניי, כזאת שעשתה את הלא ייאמן, וניצחה את כל הסיכויים.

בגלל השפה הייחודית | עינב שיף

לא צריך ללכת רחוק כדי להבין את עומק ההשפעה של שפת הספורט הישראלית על המדינה כולה ועוד בנושאים הכי קריטיים שיש: תמצאו מסך (לא בעיה), חפשו תוכנית אקטואליה (גם לא סיפור) וחכו עד שמישהו יגיד ש"לישראל חסרה רגל מדינית מסיימת". נסו לקחת את המשפט הזה, שנהיר לכל מי שחי בארץ חמש דקות, ולתרגם אותו לאנגלית. ברכות: נתקלתם בקיר בלתי עביר כמו הבלם שאף פעם לא היה לנו.
ספורט בלי שפה שצומחת מלמטה (האוהדים, השחקנים, המאמנים וכו') הוא כמו בקבוק מיץ תעשייתי, שיש בו הרבה סוכר ואולי זיכרון קלוש של פרי, אבל הוא אף פעם לא יוכל להתמודד עם הדבר האמיתי. והחיבור, או שמא ההתנגשות, בין עולם כל כך עקום כמו הספורט הישראלי לדבר נפלא ומסעיר כמו העברית, הם בדיוק המרכיב הטבעי, זה שבזכותו אפשר להצביע על המוצר ולהגיד "זה שלנו, וככה אנחנו אוהבים אותו".
10 צפייה בגלריה
יורם ארבל
יורם ארבל
יורם ארבל. תימצת את החלטורה הישראלית במשפט אחד
(צילום: שרון צור)
כי שפה היא לא רק צורת קומוניקציה, אלא שסתום הלחץ שדרכו אנחנו מעבדים את כל הרגשות הסוערים וחסרי הפרופורציות שמתלווים לעולם הכי חשוב והמאוד לא חשוב שהוא הספורט. מהקלישאות המטופשות ועד הקללות היצירתיות, מהחידושים המקצועיים והלשוניים ("תן לו!", "לך!", "טוב שוער!") ועד הברות נטולות פשר ("פייייי"): לאהוב ספורט ישראלי פירושו שהאוזניים הן איבר לא פחות חשוב מהעיניים, והזיכרון הקולקטיבי בנוי לא רק משערים מרהיבים או פדיחות קולוסאליות, אלא גם ממטבעות הלשון שליוו אותם.
הדוגמה המתבקשת ביותר היא כמובן "ככה לא בונים חומה": רגע מרהיב ומכונן שבו יורם ארבל קלט את מלוא החלטורה הישראלית ותימצת אותה בארבע מילים בלבד, שהגיעו הרבה יותר רחוק מהשער של צ'רלי יאנקוס ובוודאי שמנבחרת ישראל. אבל כדי להבין את קסם השפה של הספורט הישראלי צריך ללכת לא רק אל הנשגב אלא גם לנלעג ולפתטי. לכן ספרים כמו "הוצא מהקשרו" זכו להצלחה ותוכניות כמו "בובה של לילה" ו"אנחנו במפה" הפכו לקאלט: הן הקשיבו באדיקות לפעימות הלב, הבינו שמתחת לצחוק מסתתר משהו גדול ואמיתי, ותירגמו אותו להומור וסאטירה שבתורם המציאו עוד חידושים, כמו ציון ברוך שואל את שלום מיכאלשוילי בחדר ההלבשה "הנחת?" וכולם יודעים למה הוא מתכוון ועל מה הוא מגחך.
ואמנם, לכל שפה יש את הביבים שלה ואיך אומרים אצלנו (ולא בשום מקום אחר, אגב), פה זה לא בלט. אבל לזכות ב־76 שנה שבהן אנחנו מלרלרים על "סגירה אלכסונית" וצועקים "יא בן טיבוגה" מבלי לדעת מה זה אומר (האינטרנט טוען שזה מסרבית), זה הישג והטבלה לא משקרת ולא צריך להתבייש ולהגיד שאנחנו רוצים אליפות. עכשיו צריך רק רגל מסיימת.

בגלל אוהדים ביציעים | ניר צדוק

לעסקן הספורט הישראלי המצוי אין מוניטין טובים, ואלוהים יודע שגם לספורטאים עצמם (במיוחד בכדורגל, שם אין כל מתאם בין הפופולריות להישגים) אין יחסי ציבור מי־יודע־מה. אבל עם כל הכבוד שאין לרבים מהאנשים בחליפה או לשחקנים במדים, את שק החבטות הגדול ביותר ביקום הספורט הישראלי סוחב על גבו האוהד הפשוט ביציע.
במשך עשרות שנים כלאו אותו מאחורי גדרות משל היה חיה עם פרווה ולא אדם עם צעיף, וגם אחרי שהתחילו להתנהג אליו כמו בן תרבות, הוא נותר שקוף. מינהלות הליגה מציבות אותו בתחתית סדר העדיפויות כשהן קובעות שעות למשחקים, ומשרדי הכרטיסים הגדולים מעבירים אותו דרך ייסורים וירטואלית – ולעיתים גם פיזית – עד שמתאפשר לו לרכוש כרטיס במחיר מופקע לאצטדיון שאין בקרבתו חניה ושמחוץ לשעריו משתרך תור באורך הגלות. כשהוא כבר מצליח להיכנס, הוא מגלה שהתנהלותו הפגומה של מיעוט זעום מכתימה גם אותו. לא קל להיות לקוח של שום דבר במדינה הזאת, אך לאוהד הישראלי אין את הפריבילגיה לוותר. הוא שבוי, קשור בשלשלאות בלתי נראות של רומנטיקה, אך במקום שהמחויבות שלו תועיל לו, היא גורמת לו להיתפס כמובן מאליו.
10 צפייה בגלריה
אוהדי הפועל באר שבע
אוהדי הפועל באר שבע
אוהדי הפועל באר-שבע. הקהל נלקח כמובן מאליו
(צילום: עוז מועלם)
זה הזמן, אחרי שמתפזר עשן הרימונים והאבוקות שהבעירו בודדים, להלל ולשבח את הפרט היחיד בכדורגל הישראלי שהוא ברמה בינלאומית, לא פחות. בשבת האחרונה, עם יותר מ־80 אלף אוהדים במגרשים, כמעט נשבר שיא הצופים למחזור בליגת העל. במכבי חיפה יש רשימות המתנה לכרטיסים כבר כמה שנים, אוהדי מכבי ת"א כמעט ממלאים את בלומפילד מדי משחק בית, אוהדי הפועל ת"א משמרים את מעט הלגיטימיות שנותרה מקבוצתם, ואוהדי בית"ר ירושלים היו ונשארו האלמנט הכי יציב במועדון שלהם.
העלייה העקבית במספר הצופים קשורה בהכרח לשדרוג המתקנים, אבל בעיקר לכך שאהדת הכדורגל בישראל הפכה לאירוע תרבותי שלם, שהמשחק עצמו הוא רק חלק ממנו. דגלי פריסה ענקיים, שלטים מתוחכמים, שירים יצירתיים ותמיכה בלתי מתפשרת הם בראש ובראשונה, יותר מהשחקנים עצמם, הסיבה שמשחקי כדורגל בישראל הפכו לאירוע ממכר. לעולם אי אפשר להיות בטוחים כיצד ינהג המגן השמאלי והאם הכדור שיצא מרגלו יגיע הפעם לראש של החלוץ או יפגע באחד ממביאי הכדורים, אבל תמיד אפשר להיות בטוחים שהאווירה תהיה מחשמלת, מופע תיאטרו־ספורטיבי שכבר הפך לדבר שבשגרה. לו רק הכדורגלן הישראלי היה טוב כמו האוהד הישראלי.
10 צפייה בגלריה
הפועל ת"א מ.ס אשדוד
הפועל ת"א מ.ס אשדוד
חבל שהשחקן הישראלי לא טוב כמו האוהד הישראלי. אוהדי הפועל ת"א
(צילום: טל שחר)

בגלל הנוסטלגיה | ציפי שמילוביץ

נוסטלגיה יכולה להיות דבר מתעתע, ולפעמים אפילו מסוכן, כי בדרך כלל היא געגוע לזיכרון שלנו את התקופה ולא למה שהתקופה הייתה באמת. נוסטלגיית ספורט ישראלי לא שונה ביכולת שלה לבלבל מציאות ודמיון, אבל הקסם שלה כן מיוחד: הוא הולכת בקווים מקבילים להתפתחותה של מדינה מאוד צעירה, שנסיבות הקמתה לא דומות לשום דבר אחר בהיסטוריה.
לכן, במדינה הצעירה הזו היו מגרשי כדורגל כל כך לא ראויים להיות מגרשי כדורגל, שהם קיבלו שמות כמו המכתש, האורווה והקופסה. והיו בה אולמות כדורסל כל כך מאולתרים, שבאחד מהם, בחולון, תלו דליים על הגג כדי לאסוף את מי הגשמים לפני שהם הופכים את הפרקט המיושן למגרש בוצי.
10 צפייה בגלריה
מיקי ברקוביץ' ב־1977, עם טל ברודי וגביע אירופה
מיקי ברקוביץ' ב־1977, עם טל ברודי וגביע אירופה
ברודי ומיקי עם גביע אירופה ההיסטורי ב-1977. להתרגש, לא להיאחז
(צילום: יוסי רוט)
במדינה הצעירה הזו היה ערוץ טלוויזיה אחד, ובו שידרו בשחור־לבן את "מבט ספורט" ו"משחק השבוע" ו"מהר יותר גבוה יותר חזק יותר" עם אורלי יניב. וכולם ישבו בשבת אחר הצהריים צמודים לטרנזיסטור, להתרגש ביחד עם נעימת הפתיחה של "שירים ושערים", לכסוס ציפורניים מהקלאסיקו בין הכח רמת גן להפועל כפר־סבא, וכמובן לחכות לאיתות מבלומפילד.
במדינה הצעירה הזו היה כזה מתח חברתי/עדתי - אמיתי, לא מפוברק, מומצא ומנוצל פוליטית כמו היום - עד ששחקנים הפכו לסמלים גדולים בהרבה מכפי שאמורים היו להיות, או מכפי שרצו. אז כשאהוד בן־טובים, הגאווה הגדולה ביותר של שכונת התקווה מהצד הלא מזמר של עפרה חזה, נמכר ב־1979 לבית״ר ירושלים תמורת 700 אלף לירות, השכונה עלתה באש ובן־טובים נשאר.
מה שהיה קצת פחות במדינה הצעירה הזו הם הישגים ספורטיביים. לכן שום דבר לא ישתווה לאלכס גלעדי צועק ב־1977 "אני לא מאמין, אני לא מאמין, גביע אירופה לתל־אביב", או לנחמיה בן אברהם משדר את הגול של מוטל׳ה שפיגלר במקסיקו 70', ומפנטז על כך ש"שער כזה יכול להיות גם בגמר".
וכאן גם מגיעה הבעיה עם נוסטלגיה. אמנם יותר מ־50 שנה אחרי, השער של שפיגלר נותר היחיד של ישראל בגביע העולמי, אבל יש מדליות אולימפיות, יש אליפויות עולם ואירופה, יש שחקנים ישראלים ב־NBA, יש אצטדיוני כדורגל מפוארים, ובאופן כללי יש שפע של סיבות להתרגש מנוסטלגיה מבלי להיאחז בה (אולי חוץ מהמשחק ההוא ב־1987 כשהפועל חולון ניצחה את מכבי ת"א ב־19 הפרש, וערוץ 1 לא טרח לצלם, ורק 3,000 איש שהיו באולם עם דליים מעל הראש ובלי שירותים לנשים זכו לראות את זה, ומאז זה הסוד שלנו).
פורסם לראשונה: 01:30, 13.05.24