באחרונה פורסם ב־ynet טור על ידי העיתונאי גיא לייבה שכותרתו "הגיע הזמן לפרק את ארגוני האולטראס". כותרת חד משמעית, שמייצגת באופן הולם את מסר הטור - נקיטת עמדה קיצונית נגד ארגוני האולטראס, ואפילו נגד תרבות האולטראס בישראל. ואם המושג "תרבות האולטראס" צרם למי מכם (שהרי מה בין ההתנהלות הוולגרית והברוטלית של האולטראס לבין תרבות, שלרוב מסמלת נימוסים, הליכות וקודים התנהגותיים מקובלים?) - כנראה שגם אתם לא מבינים את מלוא סצנת האולטראס הישראלית.
מחד, גם אני איני מתיימר להבין את התחום הזה לעומקו, על שלל פרטיו וניואנסיו. מאידך, כאוהד "מהקהל הרחב", קשה לי להתעלם מהמשמעות של הסצנה הזו ביציעים - ובכדורגל הישראלי בכלל.
ארגוני האולטראס, לפחות של הקבוצות הגדולות, נראים כמי שמשדרגים ומשפרים את הופעותיהם בשנים האחרונות. בצל מציאות ביטחונית וחברתית מורכבת, ולצד יכולת מקצועית לא משכנעת במיוחד על כר הדשא, נדמה כי האולטראס לא רק שאינם נתקעים בבינוניות - אלא ממשיכים להתקדם. מופעי אבוקות וזיקוקים, תפאורות יצירתיות ומרשימות, צעדות, חגיגות ושירים שהופכים להמנונים בפי האוהדים - כל אלה עשו קפיצה קדימה, גם בכמות וגם באיכות.
נכון, לא כל המרכיבים הללו מתקבלים בהבנה אצל כולם, אבל בסופו של דבר הם תורמים לחוויית הצפייה, וסיכון ביטחוני ממשי - אין באמת. זאת בניגוד לטענות פופוליסטיות וחסרות ביסוס שמושמעות לא פעם. סצנת האולטראס בישראל מלאה רבדים, רפרנסים וביצועים אסתטיים מחושבים ומדויקים - והיא ענף תרבות של ממש.
ההשפעה החיובית הזו ניכרת היטב גם על קהל האוהדים הרחב. שיאי הקהל שנשברים העונה, שבוע אחר שבוע, הם הוכחה ברורה לכך. האוהד ה-21 אלף שמגיע למשחק של בית"ר ירושלים או מכבי חיפה אינו חלק מארגון אולטראס - אלא אדם שלא הרגיש בעבר חיבור מספיק חזק כדי להגיע למגרש. כשתרבות האהדה נכנסת לתמונה, דרך שירים ותצוגות מרשימות - משהו משתנה. וזה לא קרה בזכות המינהלת, המשטרה או התקשורת - אלא בזכות ארגוני האולטראס.
בטור שהוזכר בתחילת הדברים נטען כי "הארגונים הללו מרגישים כמו בעלי הבית, הם בסך הכל תפאורה". אלא שמבחינה לוגית, הכדורגל הישראלי מורכב ברובו מגורמים שמקבלים תשלום - הקבוצות (זכויות שידור וכרטיסים), השחקנים (משכורות ומענקים), המשטרה והסדרנים. דווקא האוהדים הם אלה שמשלמים. בכלכלה בסיסית, תשלום מקנה זיקה למוצר. לא בעלות פורמלית, כמובן, אבל כן בעלות מופשטת ועקרונית על המוצר האמורפי שנקרא "כדורגל ישראלי".
גם ברמה המהותית, החשיבות של האולטראס ברורה. די להביט במצבה של הפועל תל אביב בכדורסל - מקצועית, אולי העונה הגדולה בתולדותיה, עם שמות נוצצים על הפרקט. אבל הקהל לא מגיע. לא רק האולטראס - אלא גם הקהל הרחב. שיאים שליליים נשברים בזה אחר זה, בעוד קבוצת הכדורגל מושכת המונים. זו תוצאה ישירה של מעקב אחר האולטראס ושל היעדרו.
בחלקים ניכרים מהטור המקורי הורגש נרטיב סובייקטיבי שמעצים את השלילי וממעיט בערך החיובי. כדאי להזכיר את הפעילות הענפה של סצנת האולטראס בשנות המלחמה האחרונות. אין כמעט יציע בישראל שלא איבד חבר או חברה. פעולות ההנצחה - מגרפיטי, דרך שלטים וטקסים ועד נוכחות בלוויות - חיזקו את תחושת השייכות והקהילתיות. אלה מעשים של כבוד, סולידריות וזיכרון - שמתאפשרים בתוך קהילה שהאולטראס יודעים לייצר ולהוביל. ייתכן שלא הייתה כוונה להמעיט בכך, אך בניסיון להציג תמונה חד-צדדית - נגרם עוול.
חשוב להבהיר: הביקורת כאן מופנית לטענות שבטור בלבד, ולא לכותב עצמו, לו אני רוחש כבוד. אך השורה התחתונה שם הייתה כי "הכדורגל היה קיים לפניהם, ויהיה קיים גם אחריהם". זו אמירה שמחמיצה את המציאות. כדורגל אכן ישוחק - אבל המהות, התמצית והיופי של הכדורגל הישראלי אינם רק המשחק עצמו, אלא הישראליות שבו.
הרמה המקצועית אינה מהגבוהות, ולעיתים אינה אטרקטיבית לצפייה (כמה אוהדים ישראלים צופים באופן קבוע בליגה הסקוטית או האוסטרית, שמדורגות מעל הישראלית?). אבל תחושת השייכות, הקהילות שנבנות סביב הקבוצות - הן הלב הפועם. ואת זה מובילים ארגוני האולטראס.
הם יוצרים את האווירה, מנהלים אותה ומובילים אותה. אין עליהם קונצנזוס - אבל הם המנהיגים של אימפריות האוהדים שממלאות את האצטדיונים מדי שבוע. בלעדיהם - זה פשוט לא יהיה אותו דבר. אפילו לא קרוב.
להילחם באלימות - כן. למגר כוחנות ובריונות - בוודאי. לפרק את ארגוני האולטראס? ממש לא.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
