נדמה לי שעל דבר אחד כולם כבר יסכימו: חבל שסדרת גמר הפלייאוף של ליגת הכדורסל לא מוכרעת בשיטת הטוב מ-5, או הטוב מ-7 אם נהיה באמת חזירים. בהמשך לחצי הגמר בין הפועל ירושלים והפועל ת"א, גם בגמר הפלייאוף כל משחק הוא מותחן הפכפך ומרתק – וכמה זה נהדר.
אתמול בארנה זה הסתיים בהארכה, עם ניצחון 74:77 לירושלמים, כשהכדור האחרון אצל מכבי ת"א. היא זורקת שלשה, מחטיאה, לוקחת ריבאונד ומחטיאה עוד שלשה. חמש דקות קודם לכן, שנייה ושש עשיריות לסיום המועד החוקי, האליפות כבר הייתה בידיים של הצהובים, כשהובילה בשתי נקודות הפרש. אבל תרגיל חכם של יונתן אלון, עם כדור מהצד של הובר שהפך למסירת האלי-הופ לג'סטין סמית' – כשכל העולם ואחותו חשבו שהיעד למסירה יהיה ג'ארד הארפר – שלח את המשחק להארכה. באמת, מה עוד אפשר לבקש?
4 צפייה בגלריה
חבל שסדרת גמר הפלייאוף של ליגת הכדורסל לא מוכרעת בשיטת הטוב מ-5, או הטוב מ-7
(צילום: עוז מועלם)
מה שחינני במפגש בין השתיים האלה זה שהן כל כך שונות. מכבי היא כמו אישה לחתונה: צפויה, אמינה, עקבית, מוכשרת, ממושמעת, נעימה לעין. אחת שאפשר לסמוך עליה שלא תתפרע ולא תביך אותך במפגשים חברתיים. חביבה כזאת.
ירושלים, לעומת זאת, היא הבחורה ההפכפכה הזאת שאתה מפחד להביא להורים. דייט אחד היא סתמית, ישנונית ואנמית, ובדייט הבא אתה פתאום מקבל יצור הורמונלי ואמוציונלי על טורים גבוהים שחי מדרמות. נו, מאלה שאתה תוהה אם הן על חומרים אסורים.
חיזור גורלי
במשחק הראשון בין השתיים ירושלים הביאה בעיקר את הגרסה הראשונה שלה. ברוב הדקות היא הייתה מפוזרת, לא מדויקת ולא נמרצת. המשחק בכל זאת נגמר צמוד מאוד, כי עוד תכונה שיש לירושלים – זה שהיא אף פעם לא נשברת. עושה לך חיזור גורלי מדגם גלן קלוז: לא משנה מה תעשה וכמה תהיה יותר טוב ממנה – היא תמיד איכשהו בסביבה. אתה לא יכול לברוח ממנה. פתחת הפרש? גם בדקות שהיא גרועה לתפארת, היא איכשהו חוזרת. כריס ג'ונסון יעשה איזה מהלך הגנתי גדול ופתאום תראה אותו קולע בצד השני, יובל זוסמן יחפור לך מתחת לסל – כל מיני דברים לא הכי יפים, אבל כאלה שמשאירים אותה בתמונה. נו, כמו ההיא שמחכה לך ליד הבית כשאתה חוזר מדייט עם הבחורה החדשה, עושה בושות והורסת לך את היחסים הבאים.
גם אתמול הגיעה הגרסה האנמית בתחילת המשחק. מכבי הייתה פיזית, אגרסיבית, ואילו ירושלים הסתפקה בזריקות מבחוץ, החמיצה בלי הרף, הייתה רדומה בהגנה, וסיימה את הרבע הראשון עם תשע נקודות בלבד ועם הנתון המזעזע של 1 מ-11 משלוש.
בצד השני, רומן סורקין הציג קונצרט של כדורסל: שלשות, חדירות בכדרור – מה שלא תבקשו. היו כאלה שצקצקו כשמכבי נתנה לסורקין חוזה גבוה מאוד. אני חושב שהוא כבר הוכיח שזה היה צעד חכם. הישראלי הכי טוב בליגה ובפער עצום מהבא אחריו.
גם חמש הדקות הראשונות של הרבע השני היו די דומות, ובלי ג'ונסון והפעולות הטובות שלו ירושלים הייתה קורסת. מכבי שלטה במשחק, אך כאמור לא הצליחה לברוח. אחת הסיבות לכך שהמשחק התנהל כרצונה הייתה שהיא הצליחה להשאיר את יובל זוסמן לא ממש מעורב בנעשה.
אבל אז לזוסמן נמאס ממטח השלשות המחריד של חבריו – הוא התחיל לשחק פנימה בכוח, עשה כמה סלים, לקח ריבאונד התקפה, ופתאום התעוררה ירושלים השנייה: זאת קבוצה ששומרת בטירוף, שמנסה לחטוף כל כדור, שמכריחה אותך לקחת זריקות גרועות מבחוץ. יצור אינטנסיבי ואנרגטי. נו, כמו הבחורה שקורעת איתך את הברים של אזור התעשייה בתלפיות עד חמש בבוקר, שותה כמו סוס, מכריחה אותך ללכת לאכול סמבוסק במפגש השייח' עם הזריחה – ואז שואלת אותך: "מה בא לך לעשות עכשיו?"
האינטנסיביות ההגנתית היא המפתח לכל בהפועל. זה קורה בעיקר כי היא קבוצה התקפית לא ממש טובה במשחק עומד. חוץ ממהלכי אחד על אחד של הארפר, אין לה המון מה להציע – בעיקר כשקאדין קרינגטון בכושר קליעה מפוקפק. אבל כשההגנה שלה לוחצת והיא יכולה לרוץ – יש לה את ג'סטין סמית' שמגיע להתקפה מהר יותר מכל גבוה של מכבי, את הארפר שחודר מהר עד הסוף, לקרינגטון יש קצת יותר שטח, זוסמן ומורגן עוזרים לגבוהים בריבאונד ההתקפה, היא קולעת סלים קלים, זה נותן לה יותר מוטיבציה בהגנה – ויש פה מעגל אנרגטי שקשה מאוד לעצור.
אחרי 15 הדקות נטולות ההתקפה בפתיחת המשחק, יונתן אלון הבין שהוא חייב את ההרכבים המהירים כדי להשיג נקודות. הוא צמצם את הדקות של אוסטין וויילי ונמרוד לוי, ושיחק המון עם סמית' וג'ונסון. זה שם את הקבוצה בנחיתות גובה – אבל בהרכב הזה ההגנה כל כך דינמית שזה לא הפריע.
לוי, אגב, שוב התחיל רע התקפית – אבל כששיחק במחצית השנייה עשה שינוי גישה, התמקד בהגנה, הלך חזק לריבאונד והראה שאפשר להשפיע על המשחק גם בלי לזרוק. הוא היה אתמול טוב בלי לקלוע אף נקודה.
הניסוי של קטש
אז ירושלים חזרה למשחק לאט לאט, וקטש עשה ניסוי שלוש וחצי דקות לסיום. הוא שיחק בלי סורקין ובלי הורד, וראה את הפועל בורחת קצת. נכון, השניים היו עייפים והייתה גם בעיית עבירות – אבל זה צעד שמתאים כשאתה שמונה דקות לסיום, לא שלוש. מצד שני, זה נתן לרפי מנקו דקות משחק ברגעים חשובים – הבעת אמון שראויה להערכה.
הדקות האלה היו של רוקאס יוקובאיטיס, שלקח על עצמו את המשחק והיה בלתי עציר. בעיניי הוא שחקן לא פחות טוב מהארפר. הוא אולי פחות דומיננטי כי יש סביבו יותר יצרני נקודות – אבל לא פחות מוכשר. כשהוא מחליט לקלוע, קשה מאוד לעצור אותו, כי יש לו גוף גדול ורגליים זריזות. כשירושלים לא הביאה לשומרים שלו עזרה – היא שילמה מחיר כבד.
ההארכה הייתה דו-קרב מהנה בין השניים, שהסתיים הפעם בניצחון של ירושלים לאחר שהארפר התעלה.
בשניית הסיום של ההארכה יוקובאיטיס זרק כאמור שלשה, והיה מגע בין הרגליים שלו לאלה של השומר. נדמה לי שהוא זה ששלח את הרגליים קדימה ויצר את המגע, ולכן באמת לא היה צריך לשרוק – אבל אולי היה שווה שהשופטים יסתכלו על המוניטור.
אז מה צפוי במשחק הבא (אחרי שקודם כל נדע בכלל מתי ואם הוא יתקיים)? כמו שכתבתי אחרי מפגש מספר 1 – העניין תלוי יותר בירושלים. מכבי היא די נתון. היא מביאה משהו קבוע. ירושלים, כאמור, דו-פרצופית. אם היא תביא את זמרת הברים האדומה מהפתיחה ועד הסיום, או לפחות ברוב הדקות – היא יכולה לזכות באליפות.
אם שתי הקבוצות יהיו ברמת אינטנסיביות זהה, יהיו "נחמדות" – מכבי תיקח, כי מקצועית יש לה יותר כלים. ולא משנה מי מהן תנצח – מזמן לא היה כאן כל כך מעניין.
פורסם לראשונה: 07:25, 13.06.25
