ב-22 ביוני 1986, בשעה 11:00, ישבנו בתא העיתונות באצטדיון "אצטקה" במקסיקו סיטי. בעוד שעה היה אמור להתחיל אחד ממשחקי הכדורגל הטעונים בהיסטוריה. טעון ספורטיבית ופוליטית. ארגנטינה מול אנגליה ברבע גמר המונדיאל, ארבע שנים לאחר מלחמת פוקלנד המיותרת.
מותה של אגדה: נפרדים ממראדונה
שעת תחילת המשחק נקבעה ל-12:00, כמו רוב המשחקים במונדיאל הזה, זאת כדי שהמשחקים ישודרו בפריים-טיים לשאר העולם. השופט אברהם קליין גם התרגש כשטען כי שפט את דייגו שבע שנים קודם לכן במשחק בין ארגנטינה לשאר העולם בבואנוס איירס. "הוא היה ילד וכבר הבקיע במשחק הזה מול גדולי העולם. ידעתי שיגיע רחוק ולא טעיתי", הספיק קליין לומר לפני שהתפצלנו: הוא לתא הכבוד לבכירי פיפ"א ואני לתא העיתונאים.
אישית, הייתה זו פעם ראשונה שבה עבדתי בתא שבו הותקנה טלוויזיה פרטית לכל עיתונאי. היום זהו אביזר בסיסי, אבל אז רק עשינו היכרות עם מה שנראה "מכשיר פלא". בהמשך התברר עד כמה המכשיר היה קריטי.
"האנגלים נראים מצוין, הם ינצחו אם ימשיכו ככה", אמר לי קליין בהפסקה בחדר התקשורת. הוא לא ציפה למחזה שהתרחש שש דקות אחרי פתיחת המחצית השנייה: מראדונה הנמוך התעופף מעל פיטר שילטון השוער האנגלי האגדי, והחדיר את הכדור פנימה. האמת שלא כולם הבינו את הדרך להבקעת השער. יורם ארבל, באחד מהשידורים החשובים וגם הטובים בקריירה שלו, זיהה תוך כדי שידור את האמת.
"אני לא מאשים כל כך את השופט שפיספס, אלא את שני הקוונים שלו והשופט הרביעי שלא ראו", אמר אברהם קליין בסיום. "אתה רואה למה המציאו את ה-VAR? היום שער כזה לא היה עובר", אמר לי אחרי שנודע לנו על מותו של מראדונה.
(השער המפורסם בקריירה. "יד האלוהים")
עוד לא הספקנו לעכל, ומראדונה, כאילו לא קרה משהו יוצא דופן ארבע דקות קודם לכן, סיבסב חמישה מגינים של אנגליה וכבש שוב. האם הרגשתי שאני נמצא באחד האירועים המשפיעים בתולדות הכדורגל העולמי? האמת שלא. למי היה זמן לחשוב? הרי המשחק התנהל בקצב כל כך מהיר, שאילץ כמה אנשי תקשורת להתנשף כאילו היו הכדורגלנים. רק כשחזרתי ארצה הבנתי מה חוויתי. יוסל'ה מרימוביץ', מאמן נבחרת ישראל לשעבר, היה שם ורצה לראות ניצחון אנגלי מכיוון שהיה חבר קרוב של מאמן אנגליה, בובי רובסון.
האוהדים הארגנטינאים היו בטירוף מוחלט. בשבילם, אחרי מלחמת פוקלנד, זאת הייתה נקמה מתוקה. הם גם זכרו את מה שאמר אלף רמזי, מאמן אנגליה ב-1966, שכינה אותם "חיות". השנאה הייתה הרבה יותר מספורטיבית. ומראדונה עבורם היה הנשק הקטלני במלחמה הזו. כמה שהם אהבו אותו.
כולנו ריחמנו על האנגלים. הסתכלנו על השחקנים שגילו התנהגות ספורטיבית למופת, קליין אמר: "זה המשחק שחרץ את גורל המונדיאל. אם לא השער הזה, אנגליה הייתה לוקחת את הגביע".
(גאון של פעם בדור. השער השני מול אנגליה)
כמה ימים לאחר מכן הצטרפתי לעיתונאים ארגנטינאים שראיינו את חורחה ולדאנו, השחקן מספר 2 בנבחרת אחרי מראדונה וכוכב ריאל מדריד דאז. שאלתי אותו איך מרגיש כוכב ריאל כשכל העולם מדבר על מראדונה. הייתה לו תשובה ברורה: "בחודש הזה, חודש המונדיאל, החלטנו כולנו להוריד פרופיל ולעבוד עבור מראדונה. שווה להקדיש חודש כזה בשביל זכייה במונדיאל".
מראדונה המשיך בהצגות, ולדאנו עזר לו. ארגנטינה המשיכה ל-0:2 בחצי הגמר מול בלגיה העקשנית של השוער ז'אן-מארי פאף (עוד צמד מדהים של דייגו), וכמובן ל-2:3 בגמר מול גרמניה המערבית.
גם אם הייתה, לפחות עבורי, התלבטות מצפונית בגלל אותה רמאות נגד אנגליה, התנחמתי בתחושה שראיתי את אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה בשיאו.
