המשפט עליו חוזרת דריה אטמנוב מספר פעמים בראיון הוא "ניצחתי את עצמי". מדליית הארד בקרב-רב מאליפות העולם בהתעמלות אמנותית בוולנסיה, שבה זכתה בסוף השבוע שעבר, נמצאת צמוד אליה, ממחישה היטב את המילים שהביאו אותה אל הפודיום. היא לא רואה במדליה הזו סגירת מעגל, אחרי שכזכור שברה את רגלה רגע לפני העלייה למזרן באליפות העולם אשתקד, אלא כקיום ההבטחה של המאמנת שלה איילת זוסמן. "יום אחד אבא שלי בא לקחת אותי לעוד צילום רפואי, והיא הסתכלה לי בעיניים רגע לפני שיצאתי מהאולם ואמרה לי: 'אני אביא אותך לאליפות העולם הזו'. שאבתי ממנה כוחות", היא אומרת בראיון ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet עם חזרתה ארצה.
זו אליפות העולם הראשונה של אטמנוב (17). הקמפיין לפריז 2024 התקצר בגלל הקורונה ודחיית אולימפיאדת טוקיו, כך שאלופת אירופה לשעבר חוותה בכורה בבמה העולמית כשהשעון כבר מתקתק לאחור. "אני נזכרת בזה עכשיו ויש לי צמרמורת. האולם היה גדול, הכניסה שונה, כולם רואים אותך. לחץ? רק רגשות חיוביים. אני מאלה שיודעות להרגיע את עצמן".
חששת מפציעה חוזרת בחימום שלפני העלייה למשטח?
"לא אשקר, היה אימון אחד שבאמת פחדתי שיקרה משהו, ממש לפני התחרות. זה מפחיד שמשהו עוד פעם יתפקשש לפני העלייה למזרן. באמת הרגיעו אותי, איילת אמרה לי לא לדאוג, שהיא איתי והכל יהיה בסדר, להוציא את המחשבות האלה כי זה יפריע".
המטרה הייתה רק לקבוע את הקריטריון לפריז?
"באתי בשביל הכיף, נהניתי מכל רגע, זאת המטרה שלי. אחרי פציעה כל כך ארוכה, מדליה לא הייתה המטרה, אלא לסיים בין 17 המתעמלות הראשונות. את זה ידעתי שאני יכולה לעשות. כששיניתי את המחשבה הזו, עשיתי את התרגילים יותר טוב".
7 צפייה בגלריה
אטמנוב (ראשונה מימין) עם הארד. "יותר חשוב לי מהמדליה זה ליהנות ממה שאני עושה"
(צילום: JOSE JORDAN / AFP)
חולמת להיות מדליסטית אולימפית?
"יותר חשוב לי מהמדליה זה ליהנות ממה שאני עושה, כי אני מקדישה לזה הרבה שעות וימים, הקרבה של חיי חברה ומשפחה. אני מוותרת על זה כי אני אוהבת את מה שאני עושה. אני רוצה ליהנות מהדרך, מהתחרות, מהקהל. זה לא שאין לי מטרות. כולם רוצים להתקדם, אבל גם אם לא הייתה לי את המדליה הייתי מרוצה כי הצגתי את התרגילים שרציתי ושיפרתי את הציונים. ניצחתי את עצמי".
"אני שומעת את הקליק"
ביולי אשתקד הגיעה אטמנוב למשחקי העולם בארה"ב כשהיא אלופת אירופה הטרייה, וזכתה שם במדליות הזהב הראשונות של ישראל. מבחינתה ומבחינת זוסמן מדובר באינדיקציה מעולה לפני אליפות העולם בספטמבר. מקום על הפודיום יזכה אותה בכרטיס היקר לאירוע הספורט הגדול בעולם, שנתיים לפני הדלקת הלפיד האולימפי. אלא שאז כאמור הגיעה הפציעה. "אני עדיין שומעת את הקליק הזה", היא מרימה את שתי כתפיה ומכניסה את כפות ידיה אל תוך חולצתה, בגלל הקור מהמזגן או ההיזכרות ברגע. "מבחינתי מדליית הארד הפעם שווה יותר ממדליות הזהב ההן, בגלל הדרך והעבודה שעשיתי כדי להשיג אותה".
7 צפייה בגלריה
"כששיניתי את המחשבה, עשיתי את התרגילים יותר טוב". אטמנוב בפעולה באליפות העולם
(צילום: JOSE JORDAN / AFP)
מה קרה שם באותו רגע?
"אני כבר לבושה, מאופרת, עם החישוק ביד. רבע שעה לפני הכניסה למשטח, באולם האימונים, אני עושה קפיצה ושומעת קליק בכף רגל. אני מרגישה שמשהו לא תקין, זה לא כאב רגיל, אבל מסיימת את התרגיל שאני עובדת עליו, איכשהו מצליחה לקום אחריו מהרצפה. איילת רואה שמשהו לא בסדר, שאני צולעת, לא יכולה ללכת. אני ניגשת לנטלי ברטלר (הפיזיותרפיסטית של נבחרת ההתעמלות) ואומרת לה שאני לא יכולה לזוז. היא נותנת לי אופטלגין, מנסים לשכך את הכאב כדי שאעשה את התרגיל, כבר קוראים לנו להגיע למשטח. אני שמה את הכפכפים, וכואב לי לשים את הכפכף על הרגל, אין תחושה באצבעות. איילת אמרה לי לא לצלוע, לא להראות למתחרות האחרות חולשה".
ואת לא מצליחה.
"הרגל שלי לא זזה. כשעלינו לאולם, הבנתי כבר שאני לא יכולה לעשות כלום. נטלי מכירה את הגוף שלי ואנחנו יודעות שמדובר בקרע או שבר. זה הכאב הכי חזק שהיה לי, וכלום לא עזר. זו גם רגל שמאל, שאני עושה עליה את האלמנטים, כל העמידות שלי עליה, לא יכולנו לשחק עם זה".
"אני יכולה לעשות הכל, לא לוותר לעצמי, גם כשנראה קשה. החלטתי שאני מגיעה לאליפות העולם ויהי מה. אחרי המדליה אמרתי לאיילת שהיא צדקה. קיבלתי ממנה חיבוק ונשיקה. היא ענתה: 'את רואה שהבטחתי לך?'"
מה קורה לך כשאת מבינה שאת לא הולכת להתחרות?
"זה הכי קשה בעולם. בכיתי. ידעתי גם שיש לי סיכוי למדליה. וככה עם הקוקו, הבגד והאיפור אנחנו נוסעות באמבולנס לבית חולים. ידעתי שזה לא נגמר ושיש את שנה הבאה. זו לא הפציעה הראשונה שלי באזור הזה, אז למרות כל התסכול אמרתי לעצמי שככה זה צריך היה להיות, אחזור אחרי הפגרה חזקה. חשבתי שתוך חודשיים איילת, העוזרת שלה אידה מיירין ונטלי יעזרו לי מנטלית ואצא מזה מהר מאוד, אראה לכולם בשנה הזו מה אני שווה. אבל משהו היה לא טוב, השבר לא התאחה כמו שצריך".
אותה פציעה שלוש פעמים. קשוח.
"אחרי הפעם השלישית זה היה קושי שאי אפשר להסביר. כשזה קורה פעם אחרי פעם את מתחילה לחשוב שמשהו מקולקל אצלך ואולי את לא מתאימה לענף הזה".
וכשזה לא קורה, היו מחשבות שאולי איילת תוותר עלייך ותמשיך הלאה?
"איילת לא יכולה להראות חולשה. היא לא הוציאה שום דבר החוצה, אבל כן היה פחד שהיא תוותר עלי. לא לכל אחת יש סבלנות אחרי שלוש פציעות. המחשבות שלי היו שמשהו לא בסדר אצלי, אז איך אצלה הן לא קיימות גם? אחר כך ראיתי שהיא לא מתכוונת לוותר, שהיא חזקה".
"הציפייה הייתה קריטריון"
איך היה לראות מהצד שהיא עסוקה בקבוצתי ובהישגים שלהן?
"אני חברה כל כך טובה של הבנות האלה, יכולתי לדבר על זה עם הקפטנית רומי פריצקי ולהגיד לה מה אני מרגישה. לא בקטע רע אליהן, לא מקנאה, אבל קשה לי שהן מתחרות, מעלות את דרגת הקושי, מתקרבות לזה כל כך ואני בצד, אחרי שאת השנה הקודמת עשיתי איתן. הרגשתי קצת לא שייכת, זאת הייתה באסה".
צפית בתחרויות הסבב העולמי או שהעדפת להתנתק?
"מפני שידעתי שאני ממשיכה ועושה את אליפות העולם הזו, אני צריכה לדעת מול מי אני נמצאת. ראיתי את זה וצבט לי בלב איך כולן מתקדמות ואני אפילו לא יכולה ללכת בלי עזרה, עם הקביים. עד יוני לא יכולתי להתאמן עם נעלי הבלט, רק עם נעלי ספורט".
ובמקביל מורידים לך עוד ועוד תחרויות.
"זה מלחיץ, משום שרציתי להתנסות כמה שיותר לפני. ניסיון זה מאוד חשוב אצלנו, ההשתפשפות הזו בתחרות. מתחרה פחות בלחץ כשהשופטות מכירות אותה, זה יתרון גדול שהן יודעות מה התרגילים. את התרגיל שלי ראו פעם אחת לפני אליפות העולם, ולא היה באמת מה לשנות. איילת ואידה עשו את המקסימום כדי לסדר את התרגילים ברמה הכי גבוהה שאני יכולה לבצע. יש גם את עניין המציאות שאני מבינה שאני לא יכולה ללכת, אז זה לא משנה כמה אני רוצה להתחרות - זה בלתי אפשרי. בתחרות הראשונה שלי באיטליה נהניתי מכל רגע".
השנה הזו חישלה אותך?
"משהו בפנים התבגר. לאליפות אירופה לא הגעתי בידיעה שאני הולכת לזכות בזהב בקרב־רב, אבל באתי בידיעה שאני יכולה לזכות במדליה, מה שלא היה לי כאן. הניצחון הזה, שניצחתי את עצמי, בתחרות הזו, זה היה הכי חשוב, יותר מכל זכייה אחרת שעשיתי".
זאת הקלה שלא ציפו ממך לפודיום?
"בהתחלה חשבתי על זה כמו שניסחת, שלא מצפים ממני. אבל זו טעות. הציפייה מהתחרות הייתה הקריטריון. עמדתי בציפיות של איילת עוד לפני גמר הקרב־רב. התעליתי על מה שהיא ציפתה. איילת אמרה לי לפני גמר הקרב־רב שהיא יודעת שאני יכולה, אבל כל דבר יבוא בזמן שלו. היא אמרה לי 'תעשי מה שאת יודעת, אל תנסי לעשות יותר או פחות והכל יהיה בסדר'. יצאתי עם חשיבה כזו. הוכחתי לה ולי שאני באמת יכולה. כן הפתעתי את עצמי כשזכיתי במדליה. לשחרר כל מחשבה על מקום או ציון גורם לכך שתתחרי רגוע. כשאת נהנית - כולם נהנים. זו החוויה הכי טובה שיכולתי לקבל בקמפיין הזה".
ספרים, מוזיקה וטופו
דאשה, כפי שמכונה אטמנוב על־ידי סביבתה, נמצאת כעת בפגרה קצרצרה של עשרה ימים ותטוס עם משפחתה לרומא. בראיון ל"ידיעות אחרונות" בשנה שעברה סיפרה על אהבתה לקריאת ספרים, ובזמן הטיפולים בארץ מצאה זמן לקרוא, והרבה. "סיימתי כבר את הסדרה של 'משחקי הרעב'. גיליתי עולם עם הספרים האלה. אני יכולה לקרוא ספר בשבוע, אם הוא טוב גם יומיים. אני אוהבת לקנות ספרים, שיהיו לי אותם על המדף".
מה יש לך יותר, מדליות או ספרים?
"מדליות. אני קונה ספרים גם באפליקציות בנייד. עכשיו אני קוראת את 'שירת סרטני הנהר' שהמליצו לי עליו".
סיפרת שאת אוהבת סדרות קוריאניות. עדיין?
"כבר לא. אני אוהבת להאזין למוזיקה. סגנון מועדף? אין. יש שיר אחד שעוזר לי במוטיבציה: 'זה מתחיל בצעד' של עדי אברהמי, תקראי את המילים ותביני. אני ממש אוהבת לשמוע שירים מסרטי דיסני, כי הם עושים מצב רוח טוב. אני אוהבת את השירים של 'מלך האריות' במיוחד. בתור ילדה, בשבתות, הייתי קמה מוקדם לפני האימון כדי להספיק לראות סרט. הנסיכה האהובה עלי היא מוהאנה. בשנה הבאה יוצא המונפש, ואני מחכה לזה".
תעשי תרגיל עם שיר מדיסני?
"הלוואי, אבל איילת לא תסכים. זה יותר לילדות קטנות. בא לי כבר להמציא את התרגילים החדשים, למצוא מוזיקה, זה החלק הכי כיף".
אחרי האולימפיאדה תלכי ליורודיסני?
"כן".
איך נראה תפריט של ספורטאית פצועה?
"העצמות שלי יותר דקות, שבירות, לכן אני צריכה יותר סידן. אין לי תפריט שאומרים לי מה לאכול. התחלתי לאכול בעיקר סרדינים שיש בהם המון סידן, טופו. אני מתה על זה. מוקפץ עם טופו".
מה עשה לך טוב בשנה הזו?
"התמיכה של האיגוד והוועד האולימפי לצד המאמנות. גם המשפחה מאוד תמכה. אני הולכת כמעט בכל יום חופשי לעשות הליכה בים עם אמא שלי. שתינו יושבות על החוף, מדברות. אני קרובה לאמא שלי, כמו חברה, מספרת לה הכל. היא גם יכולה להגיד לי את הדבר הנכון. אם אבכה או אספר משהו לא טוב שקרה באימון היא לא תגיד 'מסכנה שלי', אלא תחבק, תנשק, אבל גם תגיד לי איפה הייתי לא בסדר כדי שלא יקרה שוב. כשהתקשרתי אליהם אחרי המוקדמות והצטערתי שלא הצלחתי ולא עשיתי את הכי טוב שלי הם אמרו לי 'השתגעת? אנחנו גאים בך בכל מצב'. הם היו בקהל".
מה תגידי עכשיו לדריה של עוד שנה?
"שאני יכולה לעשות הכל, לא לוותר לעצמי, גם כשנראה קשה. החלטתי שאני מגיעה לאליפות העולם ויהי מה. אחרי המדליה אמרתי לאיילת שהיא צדקה. קיבלתי ממנה חיבוק ונשיקה. היא ענתה: 'את רואה שהבטחתי לך?'"
פורסם לראשונה: 07:22, 01.09.23
