ג'קי רובינסון היה רוזה פארקס עוד לפני שפארקס ידעה איפה מותר או אסור לה לשבת על האוטובוס. בניגוד לפארקס, אייקון שחור חשוב בתנועה לזכויות האזרח והמחאה השחורה באמריקה, רובינסון לא נאלץ לעמוד על שלו. חברת האוטובוסים הזמינה אותו לעלות על האוטובוס ונתנה לו מושב של כבוד: איש הבסיס הראשון ואחר כך השני בקבוצה המפוארת של ברוקלין דודג'רס. שחקן הבייסבול הראשון ששבר את מחסום הצבע לפני 75 שנים, ועוד בבייסבול, בילוי הפנאי האמריקאי האולטימטיבי.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
פריצת הדרך של רובינסון, שגם היה הסמן הראשי להפיכת הבייסבול ממשחק של חובטי כוח למשחק של חובטים טובים עם מהירות שיכולים להתקדם בבסיסים, הייתה אירוע מונומנטלי בספורט ובתרבות האמריקאית. הוא עולם ומלואו: מאז 1997, יובל שנים למשחק הראשון של רובינסון במדי הדודג'רס, לאף שחקן באף קבוצה אסור ללבוש את החולצה מספר 42 שלו, אבל ביום ג'קי רובינסון כל השחקנים בלי יוצא מן הכלל לובשים את החולצה עם המספר 42.
ביום שלישי השבוע נערך משחק האולסטאר באצטדיון של הדודג'רס (שמאז נדדו מערבה ללוס אנג'לס). שחקני שתי הקבוצות התייצבו לברך ברכת יום הולדת מאה שמח לרייצ'ל רובינסון, האלמנה של ג'קי, האישה שישבה באצטדיונים ושמעה את כל הלכלוך שאוהדים זרקו לכיוונו של בעלה, והאישה שהכתף שלה היה המקום היחיד שבו ג'קי רובינסון הרשה לעצמו להישבר. דנזל וושינגטון, בחולצה מספר 42 השתתף בטקס, מחוץ לאצטדיון נצץ הפסל לזכרו של רובינסון. זה היה רגע מרגש ומושלם.
אבל אחרי 75 שנים שווה לתהות ולבדוק אם הרגע הזה ומה שקרה אחריו, אינו אלא רק שינוי סמנטי. רגע מונומנטלי וחשוב לשבירת מחסום הצבע, אבל בעיקר סוג של פוסטר עבור הליגה והחברה האמריקאית להתגאות בו כדי להראות עד כמה היא מגוונת ופתוחה. אין שאלה שרובינסון שבר את מחסום הצבע ופתח את הדלת לשילובם של שחקנים שחורים. השאלה היא אם רובינסון פתח את הדלת עד הסוף, או שעדיין לאנשים שחורים בליגת הבייסבול יש תקרה די נמוכה בכל מה שקשור להשתלבות בתפקידים ניהוליים או בתפקידי אימון.
נאום הזעם עזר
תשעה שחקנים שחורים נבחרו בסיבוב הראשון של דראפט הבייסבול השנה, ארבעה מתוך חמשת השחקנים שנבחרו ראשונים היו שחורים. מדובר בשיפור עצום בליגה שבה נמצא אחוז השחקנים השחורים הנמוך ביותר מאז שנות התשעים. חלק מהשיפור מיוחס לתוכנית מיוחדת שבה פצחה הליגה בשיתוף עם שחקני עבר שחורים, תוכנית שנועדה לפיתוח של גיוון רב יותר של שחקנים ושמירה עליהם בענף גם אחרי הגיל הקריטי 12-13 שבו נרשמת נדידה של שחקנים שחורים רבים לענפי ספורט אחרים.
6 צפייה בגלריה
הספורטאי שהליגה חשבה שהוא השגריר הבכיר שלה לעובדת היותה עיוורת צבעים
(צילום: gettyimages)
רובינסון עצמו, מי שהליגה חשבה שהוא השגריר הבכיר שלה לעובדת היותה עיוורת צבעים, החרים משחק ראווה ביאנקי סטדיום ב-1969 בגלל שלטענתו הליגה לא מחתימה מספיק מאמנים שחורים. הוא ביקר קשות את הליגה במהלך סדרת הגמר ב-1972, 25 לאחר שהוא עצמו שבר את מחסום הצבע. רובינסון טען שלליגה יש בעיה קשה של דלת סגורה כלפי מינוי מאמנים שחורים, והאשים אותה שאינה מקדישה זמן, מאמצים ומימון לפיתוח קריירות של שחקנים שחורים לאחר סיום הקריירה שלהם. אלו היו מילותיו הציבוריות האחרונות של רובינסון. כמה ימים לאחר מכן הוא מת. ב-1974 קליבלנד החתימה את פרנק רובינסון כמאמן הראשי השחור הראשון.
חמישים שנה אחרי נאום הזעם של רובינסון, ועוד במעמד הקדוש של הוורלד סירייס, וליגת הבייסבול השנה מציגה שני מאמנים שחורים: דייב רוברטס בלוס אנג'לס דודג'רס, ודאסטי בייקר ביוסטון אוילרס, שניהם לא ממש ילדים. כשג'קי רובינסון הסתכל בפרספקטיבה על הכניסה שלו לליגה, הוא תמיד דיבר על ייצור אפשרויות. רובינסון צדק, אבל ברור בפרספקטיבת הזמן כי חלון האפשרויות לשחורים בבייסבול נשאר חלון צר מאוד.
"אנחנו מאבדים הרבה שחקנים בגיל מוקדם לפוטבול וכדורסל", אמר השבוע שחקן העבר ג'ימי רולינס, אחד המשתתפים בתוכנית לפיתוח גיוון של שחקנים, "ילדים שחורים מסתכלים על המסך והם מבינים מהר מאוד שאם אתה לא שחקן פותח, אז כמעט שאין לך מקום על הספסל. ואני מדבר בינתיים רק ברמת השחקן". במילים אחרות: כל מדף השחקנים הבינוניים שייך לשחקנים לבנים. כיוון שעבור שחורים קריירה מקצוענית היא תנאי הכרחי לקבלת משרת אימון, מדובר בירידה דרסטית באפשרויות שלהם לאמן.
דו"ח שהתפרסם במאי השנה הראה שרק 38 אחוזים מהשחקנים בליגה מגיעים מקבוצות מיעוטים באוכלוסיה, שיפור של 0.4 אחוז לעומת השנה שעברה. החלוקה היא: 28.5 אחוז לטיניים או היספניים, 7.2 אחוז שחורים, ו-1.9 אחוז אסייאתים. ב-1978 אחוז השחורים בליגה עמד על 27 אחוז.
"המגן שלנו מפני פצצת הגזענות"
הפריצה של רובינסון, הטאבו ששבר של שחקנים שחורים שנשלחים ל"ניגרו ליג", העמידה האמיצה שלו בפני יציעים עוינים, שחקנים שניסו לפגוע בו ואמריקה שלא הרשתה לו לשתות מאותם ברזים שמהם שתו לבנים, הפכו אותו לסמל של המאבק לזכויות האזרח ולשוויון של השחורים. הבחירה שלו במחאה שקטה ולא אלימה היתה סמן דרך לסמלים אחרים של מאבק השחורים, הפריצה שלו גם לתפקידי ניהול חשובים בחברות ענק אמריקאיות הוכיחה שהוא פורץ דרך חשוב לעולם השחורים, לא רק במגרשי הספורט. הוא נשא על כתפיו תקוות של עשרות מיליוני שחורים, והוא מעולם לא נתן לאמריקה הלבנה והתאגידית שום סיבה להגיד שהוא נכשל.
"אני קיבלתי עשרות מכתבי שנאה, חמישים שנה אחרי שג'קי שיחק לראשונה, וכמה מהם אתה לא מאמין למה שכתוב בהם, זה רעל שמטפטף לתוכך", אמר השבוע רולינס, "תמיד אני מתפלל שהייתי יכול לראות אותו פעם אחת, לשבת איתו לכמה דקות, לשאול איך הוא יכל לשאת את זה, את השנאה ואת האחריות, ולהגיד לו תודה שהוא היה המגן שלנו מפני פצצת הגזענות הזו, שהוא חטף את כל הכאב רק כדי שאנחנו נוכל לשחק היום".
אבל הליגה מעולם לא הצליחה למלא את מורשת רובינסון בתוכן. בניגוד ל"חוק רוני" בליגה הפוטבול שמכריח קבוצות לראיין מועמדים לתפקידי ניהול ואימון, "חוק זליג" של ליגת הבייסבול מכריח את הקבוצות רק לקחת בחשבון מועמדים מקבוצות מיעוטים (או נשים). מדובר בחוק שהוא לא פחות מפארסה, וששני עשורים בעקבותיו, הוא מנפק התפתחות שלילית במינוי מיעוטים בליגה. מאמנים שחורים נדרשים לעבור דרך שרשרת האימון (מליגות המשנה ועד לתפקידי אימון זוטרים בליגה הבכירה), מאמנים לבנים רבים מגויסים לא שום נסיון באימון. יותר מכך, כל מאמן שחור היה שחקן עבר בליגה הבייסבול הראשונה. זאת אומרת שתנאי הקבלה למאמן שחור בבייסבול הוא להיות אחד מ-750 השחקנים הטובים בעולם. התנאי הזה לא קיים למאמנים לבנים.
6 צפייה בגלריה
האישה שהכתף שלה היה המקום היחיד שבו ג'קי הרשה לעצמו להישבר. רייצ'ל רובינסון
(צילום: AP)
"יש כמובן בעיה של אי שוויוניות בין הדרישות להחתמה של מאמן שחור ולבן", אומר הווארד ברייאנט, אחד המומחים הגדולים באמריקה בנושא העסקת בני מיעוטים לתפקידי אימון וניהול, "אבל הבעיה מתחילה בזה שרוב הבעלים הלבנים. בעלים לבנים מחתימים אנשים שדומים להם לשדרת המשרות שמתחתם, ומפה זה כבר אפקט דומינו. הם רוצים לגייס יס-מנים, קומפני מנים שיעשו מה שאומרים להם. הם לא רוצים שחורים שיאתגרו אותם. בעלים של קבוצות בייסבול, וזה נכון לכל שדירת העסקים האמריקאית, לא מרשים עצמם בקלות להחתים מאמן שחור שינהל שחקנים לבנים".
עוד דוגמא לאי הפרופורציות מתבטאת במספרים הבאים: 67 אחוז ממאמני הבסיס הראשון הם שחורים, 23 ממאמני הבסיס השלישי הם שחורים ב-5 השנים האחרונות. מאמן הבסיס הראשון הוא מאמן עם הרבה פחות אחריות מאשר מאמן הבסיס השלישי, ותפקיד מאמן הבסיס השלישי נחשב לתחנה האחרונה לפני מינוי במאמן ראשי.
לא הרבה השתנה מאז שג'קי רובינסון שבר את מחסום הצבע. מותר לשחקנים שחורים לשחק, ומותר לשחורים לאמן ולהיות בתפקידי ניהול, אבל באמריקה של 2022, כמו לפני 75 שנה, שיקולים כלכליים מנצחים את המלחמה בגזענות. אמריקה לא משקיעה יותר בטיפוח שחקני בייסבול שחורים, לא באקדמיות לנוער ולא בקולג'ים. בייסבול הפך למשחק של פרברים, בחיזוק לטיני או היספני (שם הקבוצות משקיעות כסף רב בבניית אקדמיות). פחות שחקנים שחורים מתרגם לפחות אפשרויות לשחורים בתפקידי ניהול. 75 שנה אחרי הרגע המונומטלי והמרגש של ג'קי רובינסון בליגת הבייסבול, אי אפשר ואסור להתעלם מכך שבבייסבול, כמו באמריקה התאגידית כולה, יש גזענות שיטתית שאפילו צילה העצום של חולצה מספר 42 לא יכול להסתיר.
