לעולם לא יהיה ניתן לשחזר או להתעלות על "נס ז'לגיריס". הפספוס מהקו, הטעויות של הליטאים, הכדור המושלם שהעיף גור שלף היישר לידיים של דרק שארפ, השלשה שהייתה ההבדל בין הדחה כואבת מאירופה לבין המשך המסע לאליפות אירופה מפוארת.
כל כך הרבה דברים היו צריכים להתרחש בסדר מסוים כדי שמכבי ת"א תנצח. מאז ה-8 באפריל 2004, כל מי שצפה במשחק (וגם מי שרק השלים אח"כ), לא יכול לשכוח אותו, ונזכר ביתר שאת כאשר ז'לגיריס מגיעה לבקר. אז אולי מה שקרה אמש (חמישי) לא מתעלה על הנס, אבל הניצחון הזה צריך להיכנס לרשימת הקלאסיקות ולקפוץ מעתה לביקור בראש כאשר חושבים על היריבות בין שתי הקבוצות. רק חבל שלא היה קהל ליהנות מזה.
היה קשה להעריך שההצגה הגדולה של מכבי תגיע דווקא במאזן 5:2, מול קבוצה שפתחה את העונה ב-2:5 והסתמנה כאחת החזקות באירופה. כנראה שאיפשהו נכנסה לצהובים לראש ההבנה כי הפסד ביתי נוסף יוביל לצרות צרורות, בטח לקראת צמד המשחקים בספרד נגד ריאל מדריד ו-ולנסיה בשבוע הבא.
בדקות רבות זה נראה כאילו שחקני מכבי התחפשו לכדורסלני ז'לגיריס. עד למשחק, לליטאים היה יתרון ברור בכל הפרמטרים, אבל יאניס ספרופולוס הצליח למצוא את ההרכבים הנכונים הפעם וסוף-סוף הקבוצה הזכירה את זו של העונה שעברה. המשחק הקבוצתי, בעיקר ברבע השני, היה אולי המרשים ביותר בתקופתו של היווני. ההגנה שיבשה לחלוטין את משחקם של הליטאים, והמאמן האוסטרי, מרטין שילר, חטף בראש ולא מצא תשובה.
אבל חייבים לתת איזה "וואו" גם למה שעשתה ההתקפה. 9 מ-11 משלוש במחצית הראשונה, מהלכים שזרמו חלק, ואפילו דראגן בנדר תרם חלק נכבד בזכות ההסטה שלו לעמדת הסנטר. כדאי לשים לב להתקדמות של כריס ג'ונס, שהיה נפלא לצד טיילר דורסי, ובעצם לא היה מי שאיכזב. כולם השאירו את ז'לגיריס הרחק מאחור.
הסל של שארפ נחקק בזיכרון מאותו נס ז'לגיריס, אבל רבים שוכחים ששאראס נתן אז הצגה מדהימה של 37 נקודות עבור מכבי. בארבע העונות האחרונות הוא עמד על הקווים של הקבוצה הליטאית, אבל השנה עלה כיתה לברצלונה. הוא הרוויח את זה כשהוציא מז'לגיריס הרבה יותר מאשר ציפו ממנה. שילר בהחלט הלך באותו הקו בפתיחת העונה – עד אמש. עכשיו הוא צריך להבין מה קרה לו. 30 הפרש במחצית, שלשה אחת בפנים. אבל זו לא הדאגה של מכבי.
