בדרך כלל, ספורט מהווה מראה, תשקיף אקטיבי לחברה שבה הוא משוחק. נבחרת הכדורגל הגרמנית היא תשקיף מדוויק לחברה הגרמנית: ממושמעת, לא מוותרת עד הסוף, תמשיך בהוראות גם בפיגור 3:0 ואחרי שברור ששיטת המשחק לא הצדיקה את עצמה, ומסתכלת בהשתאות מלווה בפליאה על כל קמצוץ של קריאטיביות.
בהודו אפשר לשחק קריקט משך כמה ימים, בסקנדינביה נשים מקבלות תקציבי ספורט וחשיפה בטלוויזיה לפחות כמו הגברים. תופעות נוספות המעידות על כך הן השחיתות באיטליה והעלאת הספורטאי כקורבן עבור הצלחת המדינה במדינות שמעבר למסך הברזל בתקופת הקומוניזם.
אבל באמריקה מדובר במודל הפוך, והמודל ההפוך הזה הצליח להקצין את פניו בארבע שנות כהונתו של טראמפ כנשיא ארצות הברית. בואו ניקח לדוגמא את המודל הכלכלי. ארצות הברית היא מדינה של כלכלה חופשית, קפיטליזם הוא גם המלך, גם הארמון וגם חצר הארמון. בעלי הקבוצות בארבע הליגות הבכירות באמריקה הם אנשים שהשיגו את הונם בתוך חוקי השוק החופשי. לעתים מדובר בחוקים מורשעים, דורסניים, כאלו שלא רואים את החלש מסנטימטר, חברות קונות חברות, כל מיני מושגים כלכליים שמאחריהם מסתתרים אלפי מפוטרים ומה לא.
אבל דווקא בתוך המודל הכלכלי של הספורט כל אחד מהבעלים האלו נכנס למצב צבירה של קרל מרקס. לעומת המודלים הכלכליים של הספורט באמריקה, קיבוצים בשנות החמישים נראים כמו חזירים קפיטליסטיים.
בגלל המודל: קבוצות מפסידות בכוונה
נתחיל מהדאגה לחלש: בכל אחת מארבעת הליגות הגדולות באמריקה קיים מודל לפיו הקבוצה הכי פחות טובה תקבל את הזכות לבחור את השחקן הראשון בדראפט בעונה שלאחר מכן. כמובן שיש קבוצות שמנצלות את החוק הזה כדי להפסיד בכוונה באמצע עונה אבודה מתוך רצון להתמקם במקום גבוה יותר בדראפט, אבל בעלי הקבוצות מוכנים לאכול את זה. למה? בשם השוויוניות. עוד מילה אחת שלא ממש קשורה למודל הכלכלי האמריקאי.
במקום המוטו של החזק מנצח, הליגות המקצועניות בספורט האמריקאי מתנהלות לפי מודל לפיו ככל שמעמד הביניים יתחזק, ייטב לליגה. גם זו מגמה ששונה לחלוטין מהמגמה בחברה האמריקאית שבה הקיצוניות הכלכלית מקצינה ומעמד הביניים מתכלה. הרעיון של מתנה לקבוצה החלשה ביותר הוא כמעט אנטי אמריקאי והוא כמעט ולא מבטא את החברה האמריקאית שבה דאגה לחלש היא לא משהו שכותבים אותו בקמפיינים של בחירות.
מודל אפילו קיצוני יותר של ההפכים בין החברה האמריקאית לספורט האמריקאי הוא תקרת השכר. בשום מקום אחר בכלכלה ובעולם העסקים האמריקאי לא קיים דבר כזה לפיו תאגיד של חברות וחברת הגג שלהן יכול לקבוע מהו התקציב של החברות הללו ומה יכול להיות שכר הגג של העובדים המצטיינים. בליגות באמריקה זה קיים, וכל מי שמתחייב לשלם שכר שהוא מעבר לתקציב הזה, יהיה חייב במס מותרות.
שוב, ההגיון הוא שוויוניות, שוק לא מונופוליסטי. ברור שקבוצות מלוס אנג׳לס וניו יורק יכולות לבזבז יותר, ברור שבעלי הון ביליונרים שקנו קבוצות יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר, אבל דווקא בספורט האמריקאי המקום הראשון הוא דבר חשוב, אבל לא הדבר היחידי. חשובה יותר התחרות, חשוב יותר הפייר פליי, לבעלי הקבוצות חשוב שלאוהד בגרין ביי או סאן אנטוניו תהיה תחושה שיש לו אותו סיכוי לאליפות כמו לקבוצות מהשווקים הגדולים. שוב, מתרחש פה תסריט כמעט אנטי אמריקאי: הדאגה לחלש, אפשרויות שוות.
וזה ממשיך: חלוקות שוות בין הקבוצות של חוזי הטלוויזיה למרות שברור שערים מסויימות מביאות הרבה יותר צופים וכסף מאחרות, חלוקה כמעט שווה של הרווחים בין בעלי הקבוצות (לוקחי הסיכונים) לבין השחקנים (העובדים). הליגות הבכירות של הספורט המקצועני באמריקה נותנות אפשרויות יותר משוות לשחורים ובני מיעוטים אחרים להשתלב בספורט המקצועני, למרות שקיים פה עיוות אחר: כמו בעולם הבידור, גם בספורט לא נדרשת משחורים ובני מיעוטים דרך שסלולה ממעבר בעולם האקדמי ורכישת מקצוע, אלא כשרון של פעם במיליון.
למעשה ספורטאי לבן בספורט המקצועי באמריקה חי למעשה בשני עולמות נפרדים: העולם החיצוני שהוא עולם מנטליות וחוקים לבנים, וחדר ההלבשה שלו שבדרך כלל יהיה בנוי ממנטליות וחוקי תרבות של שחורים ומיעוטים. השילוב הזה הוא גם הגורם לכך שבעולם הספורט יש מעורבות חברתית הרבה יותר נרחבת מאשר כלל האוכלוסיה באמריקה כלפי חוסר צדק וגזענות באמריקה.
המעורבות הפוליטית לא מוגבלת רק לשחקנים. בעלי הקבוצות, אנשים שבעסקיהם הפרטיים לא היו מרשים לעולם לפוליטיקה לעבור את שער הכניסה, לא מסתירים את דעותיהם ומנצלים את הפלטפורמות העצומות של הספורט כדי להשפיע. דווקא כאן כן מורגשת השפעתו של טראמפ. התמיכה וההתנגדות אליו ממופות היטב לפי כסף ישן וכסף חדש, מקצועות הספורט, והגאוגרפיה של הספורט.
איזור נוסף שבו הספורט האמריקאי נמצא הרחק משאר החברה האמריקאית הוא קידום והשוואת התנאים לנשים. כבר לפני כ-50 שנה פורסמה תקנה באמריקה (טייטל 9) לפיה קיים איסור באפלייה על רקע מיני בתקציבים פדרליים. על התקנה חתום הנשיא הרפובליקני ריצ׳רד ניקסון. בעוד שבחברה האמריקאית נשים עדיין נמצאות הרחק מאחור ברמות שכר, בייצוגן בוועדי מנהלים, ובמשרות גבוהות, הרי שספורט באמריקה מייצג הרבה יותר את המודל הנשי הרצוי: יותר ספורטאיות, יותר נשים בעמדות אימון וניהול, בשידורי הטלוויזיה, כגיבורות תרבות, כפנים של מסעות פרסום. רק באמריקה יכולה נבחרת הכדורגל של הנשים להיות פופולרית פי כמה מהמקבילה הגברית שלה.
טראמפ הציב את הפוליטיקה על סדר היום בספורט
עד לבחירתו של טראמפ, ספורט באמריקה שם את הפוליטיקה בבגאז׳. ההערצה העצומה באמריקה לספורט וספורטאים הגיעה גם בגלל שספורט היה אסקפיזם מהיומיום. מסגרת תחרותית בין ערים ומדינות של כשרונות ספורטיביים וניהוליים, בועה לברוח אליה לכמה שעות. טראמפ הבטיח לבנות חומות בין אמריקה למכסיקו, ולא עמד בהבטחתו. מנגד, הוא הצליח למוטט את הקירות הבלתי נראים שהפרידו בין היום היום האמריקאי לבין בועת הספורט.
גרג פופוביץ׳ ומרק קיובן אמרו עליו מילים קשות, ספורטאים התבטאו נגד מדיניות ההגירה שלו, מדיניות הגזע, והרצון שלו לסגור את אמריקה בפני מדינות מוסלמיות. קבוצות אחדות החרימו את אירוע האליפות המסורתי בבית הלבן, אחרות באו לתמוך בו. סטף קרי רב עם החברה שאת בגדיה הוא מפרסם, לברון נמנע מלישון במלונות בבעלותו של טראמפ. גרג פופוביץ טען שטראמפ הוא בושה וקרא לו "פחדן חסר נשמה", סטיב קר אמר שהוא החזיר את השנאה לאופנה והפטריוטס שלחו לנשיא טבעת אליפות.
אבל מי שרוצה להבין עד כמה החומה נשברה, עד כמה הפוליטיקה היומיומית, המכוערת, הגזענית, זו שחוצה את אמריקה לשני מחנות הצליחה לטמא את הספורט, צריך רק להסתכל על שיא התום: כדורסל תיכונים. בשנים האחרונות, מקוניטקט ועד לטקסס נכנסו לתודעה קריאות בוז חדשות ללקסיקון. כשקבוצה משחקת נגד קבוצות עם תיכון שרוב תלמידיו שחורים, האוהדים שלה צועקים ״טראמפ טראמפ״. כשקבוצה משחקת נגד תיכון שרוב תלמידיו היספנים, המקהלה מתחילה ב"בנו את החומה".
