בתחילת ינואר אירלנד נפרדה בעצב מהאדם המבוגר ביותר במדינה, ג'וזף וסלסקי, שהלך לעולמו בשיבה טובה בגיל 107. הוא היה שורד שואה אמיץ שלחם בנאצים וסיפורו ריתק את האירים, תכשיטן מצליח, וגם בעל תרומה עצומה אחרי שהיגר: וסלסקי הוא אגדת טניס שולחן, אולי הדמות המוכרת והבולטת ביותר בענף באירלנד.
ג'ו, כפי שכונה במדינה, נולד כיוזף וייס ב-1918, שנת הקמתה של צ'כוסלובקיה, בעיר טרנבה (כיום בסלובקיה). על פי האתר holocaust education Ireland, הוא שיחק טניס שולחן מילדותו והצטיין בתחום, וסיפר כי התחרות הראשונה שהוא זוכר שהשתתף בה הייתה אליפות סלובקיה לבתי ספר יסודיים כשהיה בן 10. כשגדל, הוא התברג באחד המקומות הגבוהים ביותר בצ'כוסלובקיה, כשבמקביל עבד בבנק.
הוא היה בן 20 כאשר הנאצים פלשו, וסיפר כי ראה את הוריו נדחפים בכוח אל תוך קרון בקר - אך רק בשנות השמונים לחייו הוא קיבל את המידע הרשמי: ההורים, יחד עם אחיו וגיסתו, נרצחו באושוויץ. "בשנים האחרונות הוא סיפר לנו שחשב על הוריו ואחיו בכל יום", סיפר נכדו ל"אייריש טיימס". "הוא מעולם לא ידע באמת מה קרה". האב, מקסימיליאן, כבר התחיל חיים אחרים לפני כן, כשהיגר בצעירותו עם שתי אחיותיו לניו-יורק, אבל החליט לחזור הביתה ולא נמלט מהטרגדיה.
לפני שהופרדו, ג'ו שינה את שמו מווייס לווסלסקי בעצת אימו, כדי שלא ייחשד כיהודי. הוא נמלט במהלך המלחמה להרי הקרפטים והצטרף למחתרת הצ'כית שנלחמה בנאצים. הוא תיאר בעבר בראיון: "כל מה שרציתי היה לחזור לבנק, כי הייתי מאושר שם. בהרים, כשהיו שולחים אותנו למשימה מסוכנת, היינו מקבלים לפני כן כוס וודקה, אבל אף פעם לא שתיתי אותה. הייתי מחליף אותה עם הבחורים האחרים תמורת חצי כיכר לחם, ותמיד הייתי הכי שבע שם". על הקרבות והאימה הוא לא הרחיב, בהתאם למה שתמיד סיפרו עליו - אדם אופטימי וחיובי שמעודד את מי שזקוק לכך בסביבתו.
הג'וק שסירב להרפות
אחרי המלחמה ג'ו נישא והביא לעולם שני ילדים. הוא תיאר את המצב בצ'כוסלובקיה של אותם ימים כ"כאוס", ולקראת המהפכה הקומוניסטית, וסלסקי הסוציאליסט עבר הטרדות בחשד להשתייכות לצד הפוליטי הלא נכון – הוא עבד אז כעוזר לשר בממשלה. "כל החברים שלך נעדרים", אמרה לו אשתו קטרינה, והמשפחה נמלטה ב-1948 לשווייץ דרך הונגריה כדי להתחיל בחיים חדשים. וסלסקי לא מצא פרנסה טובה, ותיכנן להגר משם לאוסטרליה, אך אחד מילדיו חלה ולא היה יכול לעבור את המסע הארוך בים. חבר צ'כי הציע לו להצטרף אליו בדבלין, וב-1949 המשפחה מצאה סוף-סוף בית – למרות שלא ידעה דבר על אירלנד. ג'ו ייבא פנינים מיפן ושעונים שווייצרים (ניצל את הביקוש בשוק והקשרים בשווייץ כדי להצליח במהירות), רק שהיה לו ג'וק מילדות שסירב להרפות ממנו.
כבר בימים שלפני עזיבת צ'כוסלובקיה, ג'ו חזר לשחק, עזר לשקם את נבחרת טניס השולחן הלאומית ואף התמנה לקפטן שלה. ל"יוניברסיטי טיימס" הוא סיפר שבדרך לאחד המשחקים הנבחרת נעצרה בגבול יוגוסלביה-הונגריה, והקצינים הסרבים אישרו את המעבר רק אחרי שקיימו טורניר נגד המקצוענים. באירלנד הוא המשיך מאותו המקום. בכירי הספורט המקומיים התלהבו מהכישורים שהביא איתו, ממדינה בה הרמה הייתה גבוהה באופן ניכר מאשר אצל האירים, וג'ו קיבל מינוי כפול - קפטן ומאמן הנבחרת.
זה מה שהוא עשה במשך 20 השנים הבאות. המומחיות של וסלסקי הפכה אותו לדמות מובילה בספורט האירי, ולמרות שטניס השולחן באירלנד אינו מן המובילים בעולם, גם לא באירופה, הוא לקח את הענף קדימה ונשאר מחובר אליו כל חייו, גם לאחר שפרש וקיבל את תפקיד נשיא הכבוד של האיגוד לצמיתות. כאשר נולדו לו נכדים, הוא יותר משמח ללמד אותם ולהיות המאמן האישי שלהם. ולא היה מדובר רק בטניס שולחן: במשך מספר שנים בסבנטיז, הוא כיהן כחבר הנהלה במועדון הכדורגל המצליח שמרוק רוברס, שם ידעו להעריך את הניסיון והידע שלו.
את הידע הוא המשיך לפתח בזקנתו, ולא בהכרח בספורט. בגיל 92 הוא הפך לסטודנט המבוגר ביותר בטריניטי קולג' הידוע, כאשר החל לקחת קורסים בהיסטוריה - מן הסתם - וציין כי נהנה במיוחד מהקורס על מלחמת העולם השנייה, ממנו, לדבריו, "למד המון". ב-2016 הוא קיבל תואר של כבוד, כשבטקס נאמר כי "היה אזרח נאמן של מולדתו וארצו המאמצת, מציג סיפור מדהים של אומץ והישרדות, והיה ספורטאי בעל מנהיגות יוצאת דופן".
ההצלחה העסקית הייתה דרך אחת להשתלב בחברה האירית עבור ג'ו וסלסקי. אבל האיש המיוחד, שסירב לתת לעברו המחריד להגדיר את חייו, עשה זאת בעיקר בזכות הספורט, שם זכה לאהבה והערצה. אולי הוא ייצג את צ'כוסלובקיה בצעירותו, אבל זה מה שהפך אותו לאירי, ועוד אחד שקיבל כבוד עצום עד יום מותו. "כל חיי הייתי בר מזל", הוא אמר לפני מספר שנים, עוד צורה להבין את הפילוסופיה הייחודית של הענק הזה.
