נכון שאף פעם לא נעים להפסיד, אבל אחרי שעות האכזבה שמגיעות בעקבות כל הדחה, נבחרת ישראל יכולה להיות מאוד גאה במשחק שהציגה אתמול (שני) נגד יוון. הנבחרת הייתה מצוינת לאורך דקות ארוכות, הראתה אופי והצליחה להתמודד בשני צידי המגרש עם אתגרים מאוד מורכבים.
צריך להבין. יאניס אנדטוקומבו זו תופעה יוצאת דופן גם ב-NBA, וכמובן באליפות הזאת. יש ביורובאסקט עוד שחקנים שקשה לשמור עליהם, לוקה דונצ'יץ' בראשם, לאורי מרקאנן (שגם מוקף באוסף של שחקנים ממש מגניבים), ניקולה יוקיץ' שכבר הודח, דניס שרודר ורבים וטובים אחרים, אבל לאף אחד בעולם אין את היכולות הפיזיות של יאניס. גם בליגה הטובה בעולם, כשהוא חודר, יש צורך במאמץ קבוצתי ובצירוף של כמה שחקנים מאוד אתלטיים ועם גוף מאוד גדול כדי למנוע ממנו להגיע לטבעת, ולרוב הוא מצליח לעשות את זה גם ככה. זה מה שהביא ב-2021 אליפות לקבוצה הדי מוגבלת של מילווקי.
לישראל אין אנשים בגודל הזה. זו לא שאלה טקטית, זאת לא שאלה של האם לשים עליו את שומר א' או ב', מי צריך לבוא לעזרה ומתי. פעמים רבות יאניס קיבל אתמול כדור, היו שני שומרים מולו, הוא חלף על פני שניהם והגיע לטבעת. מהיר מדי, חזק מדי, גבוה מדי. הדבר הראוי להערכה הוא שבמחצית השנייה היו פעמים שישראל הצליחה להביא עזרה מאוד מתואמת משני שחקנים נוספים מעבר לשומר שלו, ומנעה ממנו קליעה נוחה. ממש לא פשוט, בכלל לא מובן מאליו.
מעבר לבעיית יאניס, ישראל הצליחה להוריד כמעט את כל השחקנים של יוון אל מתחת לרמתם הרגילה, וזה מראה על הכנה טובה. גם בהתקפה הנבחרת שלנו הייתה ערוכה היטב ליוונים מבחינת תוכנית המשחק. כשיאניס שומר באמצע הצבע קשה מאוד לעשות סלים במשחק עומד. הוא יוצא כל כך מהר אחרי חסימה וחוזר לשחקן שלו כהרף עין, כך שפיק אנד רול מולו לחלוטין לא יעיל. מה שעשתה ישראל זה לנצל את העובדה שחלק משחקניה מהירים יותר משומריהם, וזרקה הרבה שלשות כבר במשחק המעבר. כך היא הצליחה להגיע לסקור גבוה מול הגנה טובה. היא גם עשתה את זה ביום ההתקפי הכי גרוע של דני אבדיה באליפות, וזו דווקא בשורה טובה בעיניי ברמה הקבוצתית: אנחנו לא תלויים לגמרי בשחקן אחד.
הביטחון להמשך
אז מה למדנו באליפות הזאת? אבדיה קיבל גושפנקא לכך שהוא באמת אחד הכוכבים הגדולים ביבשת. תומר גינת הראה לכל אורך האליפות שהוא שחקן לגיטימי לרמות הגבוהות ביותר. אתמול, מול דינוס מיטוגלו - פורוורד יורוליג נהדר עם הרבה קבלות בהצלחה של פנאתינייקוס - הוא הסתדר מצוין גם בהגנה וגם בהתקפה למרות הנחיתות בגובה. זה כמובן לא מבטיח כלום לקראת עונת היורוליג, אבל זה בהחלט נותן ביטחון. גם ים מדר יכול לצאת בתחושה טובה. מול לחץ הגנתי כבד הוא שיחק בביטחון, חטף הרבה בהגנה, לא איבד וקיבל הרבה החלטות טובות. מדר פצוע וקשה לדעת אם זו רמתו המקסימלית. היו לו גם משחקים פחות טובים בטורניר. אבל אם ישחק כמו אתמול, מקומו ביורוליג. מה שכן, הוא צריך ללמוד להתאים את סגנון ההגנה האישית שלו לשחקן שמולו. מדר נצמד באופן הדוק לכל יריב, ולפעמים זאת טעות כי זה מאפשר לעבור אותו.
גם לרומן סורקין הייתה אליפות טובה. סורקין בקו עלייה מתמיד בצד ההתקפי. הוא גם בחור שרואים על שפת הגוף שלו עד כמה הוא נחמד, חיובי ותורם ברמה החברתית. הדבר האחרון שנותר לו לשפר זו רמת האגרסיביות ההגנתית במאבק על עמדה. אולי שם הנחמדות הזאת דווקא פוגעת.
בנושא המתאזרח, לישראל הייתה בעיה. קאדין קרינגטון היה נהדר לפני שתי עונות, אבל בעונה שעברה כבר הרבה פחות, ובאליפות הוא לא נתן את מה שציפו ממנו או תרומה שמזכירה מתאזרחים בנבחרות אחרות. תארו לכם את ישראל עם ג'ורדן לויד למשל. אחד הלקחים הוא דווקא בירוקרטי: הליכי האיזרוח לקחו הרבה יותר מדי זמן. זה דבר שאסור שיחזור על עצמו. צריך ליצור מצב שבו שחקן שטוב עכשיו יאוזרח מיד ויתחיל לתרום כשהוא עדיין בשיאו. איגוד הכדורסל צריך להפעיל את כל כוחו כדי שזה יקרה.
אם מסתכלים על מי שהיה חסר לישראל, אז בגלל החולשה בעמדה מספר 2, שלה "תרם" גם יובל זוסמן, אז אלה דווקא לא השמות המוכרים, דני וולף ובן שרף, אלא עמנואל שארפ: שומר קשוח עם יד אוטומטית לשלוש. בדיוק מה שהיה עוזר לפתוח הגנות ולפנות מקום בצבע לגבוהים המצוינים שלנו. לטורניר הגדול הבא שווה לצרפו.
כמו הנבחרת שלו, גם אריאל בית הלחמי הגיע לשיאו במשחק מול יוון (כן, צרפת אולי נבחרת עם שמות נוצצים, אבל כמו שראינו לאורך כל הטורניר, היא פשוט לא כל כך טובה ברמה הקבוצתית). בית הלחמי לא סמך מספיק על המחליפים במשחק מול פולין, לא טיפל הגנתית בצורה אופטימלית בלוקה דונצ'יץ', אבל אתמול קיבל שלל החלטות אמיצות – למשל לעלות עם איתי שגב בחמישייה כדי שישמור על יאניס ועם גיא פלטין כדי שישמור על דורסי, או הסגנון ההתקפי שהיה שונה מבשאר המשחקים. חלק מההימורים עבדו יותר טוב, חלק פחות, אבל זה לא משנה: זה הראה על נכונות לצאת מהשבלונה, להתייחס לגופו של עניין ולא לפי מעמדו של שחקן, וזו הייתה התקדמות חשובה. באליפות הבאה זה צריך לקרות כבר יותר מהר.
תחושת החמצה
בשורה התחתונה, אם מסתכלים על המיקום שאליו הגיעה ישראל – היא עשתה בדיוק את מה שהייתה אמורה לעשות, לא פחות ולא יותר. על הנייר, אנחנו יותר טובים מבלגיה ומאיסלנד ופחות טובים מהשאר. רק שהדברים שראינו על המגרש משאירים תחושה של החמצה, כי ישראל הייתה יותר טובה בפועל ממה שהיא בתיאוריה. הניצחון על צרפת היה כמובן הברקה. כאמור, נבחרת לא משהו, אבל בסוף כן יש שם הרבה שחקנים טובים, ומה שבלט לטובה במשחק הזה היה לא רק היכולת של השחקנים שלנו, אלא גם האופי החזק. הצרפתים קרסו בלחץ, ישראל הפגינה בגרות וקשיחות.
ההפסד לפולין נתפס ככישלון, אבל לדעתי זו טעות. למרות שהיא כאילו משעממת, זאת נבחרת שקשה מאוד לנצח. מתאוש פוניטקה, לויד ומיכאל סוקולובסקי זה קו אחורי אדיר, יש שם שני סנטרים מאוד טובים שמשלימים אחד את השני, הם מאוד פיזיים וקשוחים, ולא סתם היא עלתה לרבע הגמר. דווקא העובדה שישראל הייתה כה קרובה והפסידה כנראה בגלל ניהול דקות לא אופטימלי שהוביל לקריסה בסיום, היא סימן שאנחנו נבחרת טובה.
5 צפייה בגלריה
כמו הנבחרת שלו, גם הוא הגיע לשיאו במשחק מול יוון. בית הלחמי
(צילום: AP Photo/Sergei Grits)
המשחק המאכזב היה מול סלובניה. לעניות דעתי, ההגנה על דונצ'יץ' הייתה צריכה להתבצע אחרת לחלוטין. פלטין היה צריך לקבל יותר דקות עליו, רפי מנקו היה צריך לקבל הזדמנות כי הוא שחקן בגודל דומה, וגם אבדיה יכול היה לנסות כמה דקות. אני מבין את הרצון למנוע מדני לצבור עבירות בכל מחיר, אבל מדובר בשומר בכיר גם ברמת NBA. האם זה היה משנה משהו? איטליה פתחה עם השחקן הכי טוב שלה כשומר על דונצ'יץ' והוא קלע עליו 22 נקודות ברבע הראשון, אבל אני חושב ששמירה אישית אגרסיבית הייתה עושה עבודה טובה יותר משלל עזרות מיותרות שהכניסו שחקנים אחרים לקצב. כמו שפנאיוטיס קאלאיצאקיס מירר את חייו של אבדיה אתמול באחד על אחד (זו המומחיות שלו גם בפנאתינייקוס, ורבים וטובים כבר סבלו ממנה) והוריד את רמתו, כך היה צריך לנסות גם עם דונצ'יץ'. יש לנו מספיק מועמדים שיכלו לנסות את זה.
אם היינו מקבלים את איטליה בשמינית הגמר - זאת כבר נבחרת לגמרי ברמה שלנו. ואם זה המשפט שמסכם את הנושא, מצבנו כנראה טוב מאוד. שיוף פה, שיוף שם, ואפשר לחלום על מיקומים גבוהים יותר באליפויות הבאות.
