העשור הקודם היה מלא בסימני שאלה בכדורגל האיטלקי. גמר יורו 2012 היה הבלחה נחמדה – אבל גם שם הנבחרת קיבלה בראש 4:0 מספרד - ובמונדיאלים הכישלון היה מחפיר, שלא לדבר על זה שלאחרון היא כלל לא הגיעה.
יורו 2020 ב-ynet - המתחם המיוחד
המאמנים האיטלקים דיברו על הסיבה בפתיחות, וגם בכעס, כשאנטוניו קונטה מוביל את המקהלה: האשמה, בעיניהם, הייתה טמונה בכך שבסריה א' לא נותנים הזדמנות לשחקנים המקומיים הצעירים ומעדיפים את שחקני הרכש הזרים. הדבר הוביל לכך שמאמני הנבחרת הרגישו שוב ושוב שאין להם מספיק אופציות בסגל, ובחרו באפשרות ה"אוריונדי".
זה הכינוי באיטלקית לזרים עם שורשים איטלקיים, במיוחד בהקשר של ייצוג המדינה. היו עשרות כאלה בתולדות האזורי, אבל בשנות האלפיים הקהל הפך רגיש יותר לכך, ואפילו הונף שלט נגד "זרים" במשחק ב־2010 בו כריסטיאן לדסמה, יליד ארגנטינה, הופיע בנבחרת. הדבר היה מקובל מאוד במאה ה־20, אז איטליה נעזרה בדרום־אמריקאים (למשל עומאר סיבורי הגדול) שהגיעו ממשפחות איטלקיות שהיגרו ליבשת, אבל גאווה שונה התפתחה עם הזמן, וצ'זארה פראנדלי אמר שזימון האוריונדי הוא חזרה לאחור. אריגו סאקי היה תקיף יותר כשהתייחס לנושא: "הכדורגל האיטלקי איבד את הגאווה והכבוד שלו".
זה דיון שחזר שוב ושוב, ועמד במוקד הסערה כאשר קונטה זימן ב־2015 לסגל הנבחרת את אדר (יליד ברזיל) ופרנקו ואסקס (יליד ארגנטינה), מה שלא עבר יפה אצל אנשי מקצוע ואוהדים שראו בכך פגיעה בתוצר המקומי. מי שהיה נחרץ מאוד אז הוא רוברטו מנצ'יני: "נבחרת איטליה צריכה להיות איטלקית, והזימון לא מגיע למישהו שנולד במקום אחר, גם אם יש לו קרובי משפחה כאן. אנחנו עובדים קשה כדי לגדל כישרונות צעירים, וזה לא הגיוני לחבר אותם לאחר מכן לאוריונדי".
הבן של סארי
שש שנים וחצי עברו, ומנצ'יני אפילו לא זוכר על מה דיבר. ז'ורז'יניו הוא השחקן עם מספר הדקות הגדול ביותר בקדנציה של המאמן בנבחרת ומצטיין ביורו; אמרסון תפס בהצלחה את מקומו של לאונרדו ספינאצולה בחצי הגמר מול ספרד; רפאל טולוי, קפטן אטאלנטה, נכנס יותר מפעם אחת כמחליף באליפות אירופה הנוכחית, והיה קריטי בדקות ההכרעה. שלושתם ילידי ברזיל, אוריונדי כהלכה. מנצ'יני הבין היטב שכדי להוציא את המקסימום מהדור הנוכחי המוכשר יש גם צורך בתבלין המיוחד הזה.
קשר צ'לסי ז'ורז'יניו הוא שחקן של מאמנים, שמחובר מאוד למאוריציו סארי אשר הפך אותו לכוכב נאפולי ואז הביא אותו ללונדון יחד איתו (באיטליה קוראים לו "הבן של סארי"). הוא משחק באיטליה מגיל 15, אז הצטרף למחלקת הנוער של ורונה, וב־2012 באיטליה נשענו על סבא־רבא שלו, שהיגר לברזיל, והעניקו לו אזרחות. הוא תמיד הפגין פטריוטיות כלפי המדינה המאמצת, וכאשר עלתה האפשרות שיקבל זימון לנבחרת ברזיל, מולדתו, הצהיר שהוא מעוניין לייצג את איטליה. על הייחוד שלו, ומה שהוא מוסיף לנבחרת בתור אוריונדי, ז'ורז'יניו העיד בעצמו: "אני מרגיש שיש לי טכניקה ברזילאית עם הכדור, אבל מנטליות איטלקית – תמיד להתאמן חזק ולנצח".
בגיל 29, הילד שאימו הייתה המאמנת הראשונה שלו ("היא תמיד תישאר טובה ממני", הוא הצהיר) זוכה לתהילה שתמיד הייתה שמורה לשחקנים נוצצים יותר. הקשר המרכזי זכה בליגת האלופות עם צ'לסי, ובאיטליה לא מפסיקים לשבח אותו. חברו לקישור מרקו וראטי הסביר: "עם ז'ורז'יניו על המגרש הכל הופך פשוט. הוא חיוני לנבחרת, בלתי ניתן להחלפה". מאורו ג'יבליני, המנהל הספורטיבי של ורונה שאיתר אותו בברזיל, הוסיף: "יש לו תכונה נפלאה, שעוד לפני שהכדור מגיע אליו הוא כבר יודע לאן לנווט את המשחק. אולי הוא לא הכי חזק ומהיר, אבל מפצה על זה באינטליגנציה".
בין כדרור לטקטיקה
המקרה של אמרסון (26) שונה. המגן חגג גם הוא עם צ'לסי בצ'מפיונס, אבל הוא שחקן שולי בלונדון, עם 15 הופעות בלבד העונה. בניגוד לז'ורז'יניו הוא הספיק לשחק בנבחרת הנערים של ברזיל, ויצא מסנטוס לאירופה רק בגיל 20. אבל עץ המשפחה פעל לטובתו במהירות. מאמן איטליה הקודם, ג'אן פיירו ונטורה, היה זקוק למגן שמאלי ושיכנע אותו לעבור למדים הכחולים.
הילד שגדל בחוף ואהב לגלוש סיפר על המעבר: "בברזיל זו תמיד ההתקפה, אחד על אחד, כדרור, דברים כאלה. כשהגעתי לאיטליה זה היה טקטיקה, טקטיקה, טקטיקה. רק זה כל היום, ובהתחלה היה לי קשה להסתגל". כשזה קרה, ההתקדמות הייתה מהירה, ואחרי עונה גדולה אחת ברומא צ'לסי שילמה עליו 30 מיליון יורו. כבר ארבע עונות שהוא נלחם להשתלב שם, אבל בנבחרת שמור לו מקום. הוא לא כוח התקפי כמו ספינאצולה, אבל מול ספרד נתן הופעה הגנתית מעולה עם גיחות קדימה.
כאמור, הבלם/מגן טולוי (30) הוא בעיקר שחקן ספסל, אבל דווקא המנוסה מבין ה"ברזילאים" במעמדים האלה. הרבה לפני שעבר לאיטליה וקיבל אזרחות הוא עלה בהרכב ברזיל בגמר מונדיאל הצעירות במצרים ב־2009 – ולא זכה להיות אחד הבועטים בהפסד 4:3 לגאנה בדו־קרב פנדלים. גם אם לא ישחק בגמר היורו ביום ראשון, הוא לא מוכן שזה יקרה לו שוב.
קשה להאשים את שני הצדדים בסיפור, את אלו שמרגישים שאיטליה מייבאת שחקנים באופן כלשהו, וכביכול מקטינה את העבודה שנעשית באקדמיות של הקבוצות השונות ופוגעת באיטלקיות השורשית, ואת אלו שחושבים שמדובר במהלך מסורתי ובטח שלגיטימי בעידן בו שחקנים רבים מחליפים את הלאום. מה שבטוח, במהלך נגינת ההמנון האיטלקי לפני חצי הגמר המצלמה הראתה את ז'ורז'יניו ואמרסון שרים בטירוף כזה שהעיניים שלהם כמעט יצאו מהמקום. הם איטלקים לכל דבר ועניין. ובעצם, אם גם האפיפיור פרנציסקוס בעצמו הוא סוג של אוריונדי, ארגנטינאי ממוצא איטלקי, אז איך המדינה שמסורה לדת ולכדורגל באותה המידה יכולה לומר לא לשלושה ילידי ברזיל עם לב איטלקי שעוזרים לה לעוף למעלה?
