לפעמים חלומות מתגשמים. לפני 15 שנה - כשהייתה בת 6 והחלה לשחק כדורסל בעוספיה - פינטזה נור כיוף על הרגע שבו תניף צלחת אליפות בליגת העל. אז זה נראה באמת כמו חלום רחוק. אתם יודעים, בגלל כל מה שמסביב. לפני ארבעה ימים, באולם הקריה באשדוד, הוא התגשם - והכניס, מי היה מאמין - את כדורסלנית אליצור רמלה גם לספרי ההיסטוריה.
רמלה ניצחה 54:62 את מכבי אשדוד, השלימה 2:3 דרמטי בסדרת גמר הפלייאוף, וכיוף בת ה־21 הפכה לבת העדה הדרוזית הראשונה – גברים ונשים – שזוכה באליפות בכדורסל. "האמת, זה היה מרגש", היא מספרת בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות". "אנחנו בסופו של דבר מקצועניות ומשחקות בשביל לזכות בתארים. לא באתי להעביר את הזמן שלי רק כדי שתהיה קבוצה טובה. מהרגע הראשון חלמתי על הדבר הזה. לחשוב שעכשיו יש לי גם אליפות ברזומה - זה משהו שעוד קשה לי לתפוס".
ולא רק לה. עדיין לא ברור מי התרגש יותר מרגעי השמחה, בסיום משחק מספר 5 ביום חמישי האחרון, נור או בני משפחתה. הפוסט המרגש שהעלה אביה סמיח מיד לאחר הזכייה ("אין גאה ממני בילדה המדהימה הזו שפרצה כל תקרת זכוכית. גרמה לי לבכות, אוהב אותך מלכה שלי"), גרף מאות לייקים ובעיקר הראה עד כמה הליווי שלו צמוד. בסיום המשחק הוא גם הביא לה את דגל העדה הדרוזית, שבו התעטפה. "זה היה מרגש כפליים", היא מתמוגגת. "וכן, ההתנהלות בבית היא לפי הלו"ז שלי, החיים של כולם סובבים סביבי. כשאני בלחץ, הם בלחץ. מתרגשים יותר ממני".
נור, וזו ממש לא הגזמה, גדלה עם הכדור הכתום ביד. כבר מילדות ראה אביה את הנולד, והחליט לפתח ולטפח את הכישרון שלה. בגיל 6 היא הבינה שלהפוך לשחקנית בליגת העל היא משימה כמעט בלתי אפשרית. "כשההורים שלי לקחו אותי למשחק ליגה, הייתי ממש קטנה", היא מספרת. "הוקסמתי. בלי המשפחה שלי לא הייתי משחקת כדורסל".
"כל המשפחה עוסקת בכדורסל"
ועדיין, זה לא סוד שהדרך להגשמת החלום דרשה להתגבר על מכשולים רבים בחברה הדרוזית, שלא תמיד מקבלת או תומכת בנשים שרוצות לעסוק בספורט.
מה הכי קשה לך?
"זה מתחיל מהדברים הכי קטנים שיש. בכיתה ז' עברתי לשחק בעמק יזרעאל, וזה גרם להרבה אנשים לדבר. זאת דת מאוד סגורה, מאוד שמרנים, ופתאום ללכת לשחק עם בנות שהן לא מהדת שלי ומהכפר שלי, זה משהו שהיה קשה להרבה אנשים לקבל"
והיום, יש שינוי?
"גם היום אני מקבלת הרבה ביקורות, אבל בגיל הזה אני יודעת איך להתמודד. הביקורת היא בעיקר על הלבוש, אבל אני תמיד משחקת עם חולצה מתחת לגופייה. אני עושה מה שאני אוהבת, וגם אם לכמה אנשים זה מפריע - רוב היישוב שלי תומך בי".
כיוף, שגדלה במחלקת הנערות של מכבי חיפה ושיחקה בקבוצת הבוגרות של הירוקות בעונה שעברה, הייתה גם השחקנית הדרוזית הראשונה והיחידה בליגת העל. "אם פעם זה היה יותר קוריוז, השנה הרגשתי יותר משקל, כי הרבה עיניים היו עליי. ניסיתי להישאר כמו שאני", היא מסבירה. "הרגשתי גם המון תמיכה מסביב, אנשים רצו שאצליח. וזה היה חשוב לא פחות".
האחראי מס' 1 לקריירה שלה הוא כאמור האב סמיח, ששיחק בעבר במכבי חיפה ומנהל כבר שנים בית ספר לכדורסל שהקים בעוספיה. בתחילת הדרך נור שיחקה יחד עם בנים במועדון של אבא, עד שעברה למחלקת הנערות של עמק יזרעאל. "התחלתי לשחק כשהייתי בת 4. נולדתי לתוך זה, כל המשפחה עוסקת בכדורסל. אח שלי מאמן, אמא שלי מאמנת, אבא שלי מאמן, אני גם מאמנת בחופשות ובקיץ. משם הכול התחיל. נכנסתי לתוך זה, לא הייתה לי אפשרות לברוח", צוחקת כיוף. "התאהבתי במשחק ברמות, ואני עדיין הולכת אחריו".
"הלכתי עם התחושות שלי. האמת, אני מאוד מאמינה בעצמי כשחקנית. יודעת מה אני יכולה לתת, ולפעמים קשה לשני הצדדים לדעת את זה על ההתחלה. אני עדיין צעירה ולומדת. מה שכן, שירה נתנה לי את המקום, האמינה בי - וגם אם עשיתי טעויות היא לא הייתה מענישה אותי אלא מחדירה בי ביטחון, וזו התוצאה"
ומתי הבנת שהתחביב יהפוך לקריירה?
"כשקיבלתי זימון לנבחרת ישראל עד גיל 14. שם היה לי את האישור שאני כנראה טובה, ורוצה לעשות את הצעד קדימה".
שחקנית לגיטימית בסגל נוצץ
כיוף נכללת כבר בסגל המורחב של הנבחרת הבוגרת, שפירסם המאמן שרון דרוקר לקראת היורובאסקט הביתי בעוד פחות מחודשיים. "זו באמת מטרה שהצבתי לעצמי. מגיל קטן השאיפה הגדולה הייתה לשחק בנבחרת", מודה כיוף. "חלומות רחוקים יותר? להיות שחקנית משמעותית בנבחרת ישראל, בליגת העל ואולי גם לצאת באחד הימים לחו"ל".
ההגעה לאליצור רמלה – אימפריה בכדורסל הנשים שלנו, שמתהדרת ב-12 אליפויות – הגיעה בהפתעה. כיוף הייתה אמורה לשחק בהפועל מג'ד אל־כרום מהלאומית, קרוב לבית עם החברות, אבל טלפון מהמאמנת שירה העליון שינה את הסיפור.
רמלה נזקקה לעיבוי הסגל הישראלי, אבל כיוף פחדה שלא תזכה להרבה דקות על הפרקט, והתחבטה - האם לעזוב את החממה במג'ד אל־כרום, ולשוב לליגת העל, ועוד לקבוצה הטובה ביותר? בסוף החליטה לקפוץ שוב למים העמוקים.
תסבירי את ההחלטה שלך?
"הלכתי עם התחושות שלי. האמת, אני מאוד מאמינה בעצמי כשחקנית. יודעת מה אני יכולה לתת, ולפעמים קשה לשני הצדדים לדעת את זה על ההתחלה. אני עדיין צעירה ולומדת. מה שכן, שירה נתנה לי את המקום, האמינה בי - וגם אם עשיתי טעויות היא לא הייתה מענישה אותי אלא מחדירה בי ביטחון, וזו התוצאה".
כיוף הפכה מהר מאוד לשחקנית לגיטימית בסגל הנוצץ, שכלל סופרסטאריות כמו שאקירה אוסטין ואמה קאנון, ואלופת WNBA בדמותה של אלישה קלארק. היא העמידה ממוצעים של 4.6 נקודות ו־1.6 אסיסטים לערב, והייתה חלק בלתי נפרד מהצלחת הקבוצה. "הייתה לנו העונה קבוצה עם בנות מדהימות, אחת־אחת. גם מבחינה אישית אני מרוצה מהעונה שלי. אין לי טענות", מסכמת כיוף.
פורסם לראשונה: 09:59, 01.05.23
