תגובות הפועל ירושלים לאחר ההפסד בגמר
(ONE)
כמעט כל מי ששיחק הרבה כדורסל, בין אם זה בספורטק בת"א, בגן הפעמון בירושלים, בליגה נמוכה, בליגת העל, ביורוליג או ב-NBA, מכיר את התופעה הזאת. 99% מהזמן המשחק מתנהל בין אנשים די דומים מבחינה פיזית: גבוהים, חזקים, די מהירים ואתלטיים, שיודעים לנטרל אחד את השני.
אבל באחוז אחד מהזמן צץ לו פתאום איזה ננס מוצק ומבקש שישתפו אותו. לא תמיד נותנים לו צ'אנס. בשכונה, בתיכון, בניסיון להתקבל למכללה גדולה, או בהשגת חוזה מקצועני - הוא תמיד יצטרך להילחם על ההכרה. הדרך שלו למעלה תמיד תהיה ארוכה יותר. ואז, כשהכדור סוף סוף בידיו, כולם מגלים שהוא פשוט לא ניתן לעצירה. הוא הופך לנשק שובר שיוויון, זה שיכול לקחת קבוצה עם כישרון מוגבל הרבה מעל לגודלה הטבעי התיאורטי.
לא צריך ללכת יותר מדי אחורה כדי להיזכר באחד כזה. כשמכבי ת"א זכתה בפעם האחרונה ביורוליג היה לה את טייריס רייס. הוא פתח את העונה גרוע, אמרו שהוא לא יודע להפעיל את החברים, דיברו על החלפתו, שחקנים אחרים עקפו אותו ברוטציה, אבל במשחקים החשובים בסוף העונה הוא היה זה שהביא לקבוצה את התואר. כי את השחקן הנמוך הזה, השמאלי, עם היד המעולה מבחוץ, שעובר אותך כמו רוח וחודר פנימה – פשוט אי אפשר היה לעצור.
הפועל ירושלים נתקלה אתמול בגרסה של טייריס רייס, טי.ג'יי שורטס. עוד לפני המשחק הוא נבחר ל-MVP של ליגת האלופות, ובגמר היה ברור לגמרי למה. אלה לא רק 29 הנקודות שקלע. זו העובדה שעשה מה שהוא רוצה בכל רגע נתון. גם לירושלים, כמו לחבר'ה בספורטק, לא הייתה תשובה לננס המהיר.
זה היה משחק לא טוב של ירושלים. לאורך הרבע הראשון וחצי מהרבע השני היא לא תפקדה בהתקפה. פעמים רבות כשקבוצה משחקת גרוע התקפית, הקרדיט על כך מגיע להגנה של היריבה. אבל כאן היה מעבר לזה: השחקנים של ירושלים פשוט רעדו. לקח להם המון זמן להשתחרר מהלחץ ולהתחיל לתפקד. ספידי סמית למשל, נשק קריטי במשחקים היפים של הקבוצה, נראה כאילו הוא ממש פוחד לזרוק.
בנוסף, לאורך כל המשחק הקבוצה עשתה טעויות שלא אופייניות לה: המון איבודי כדור, הרבה ריבאונדים שנלקחו ממנה בהגנה. על זה כבר מגיע לגרמנים קרדיט. הם אתלטים, שומרים טוב ורצו לנצח לא פחות. כמו הפועל ירושלים, זו לא קבוצה מפונקת, אלא עם הרבה נשמה.
נוקאאוט על הקווים
גם דז'יקיץ' לא היה בשיאו. קשה מאוד לנצח גמר אירופי כשאתה משחק כל כך רע במשך 15 דקות. זה גרם לכך שירושלים נקלעה לפיגור של 15 נקודות, ובשאר הזמן רדפה, ולא הובילה אפילו פעם אחת. המאמן לא עשה שינויים בזמן; שלף מאוחר מדי מהספסל את בלייזר, שהוסיף הרבה חוסן מנטאלי וגופני כשכבר עלה; הוא גם לא ניסה בשום שלב את ונה בעמדה 3 לצד שני גבוהים, למרות הנחיתות בריבאונד והעובדה שהגארדים לא היו בשיאם; ירושלים גם לא נקטה בשום אסטרטגיה כדי להוציא את הכדור מידיו של שורטס ולגרום לאחרים לקבל החלטות. נכון, יש שם קלעי חוץ מעולים, שקרוב לוודאי היו מענישים, אבל זה היה שווה לפחות ניסיון; ולמרות ששורטס שמר רוב הזמן על שחקנים שגבוהים ממנו בהרבה ולא על הרכזים של ירושלים, לא נעשה כמעט אף ניסיון ללכת על השחקן שלו כדי שיקלע מעליו, יתיש אותו ויהפוך אותו לבעיה הגנתית.
ברוב העונה דז'יקיץ' נתן נוקאאוט למאמן היריב, והיה לזה חלק מרכזי בניצחונות של ירושלים על יריבות עדיפות. הפעם תומאס ליסאלו הפיני יצא עם ידו על העליונה, כשהצליח לנטרל שורה של נשקים ירושלמיים, בראשם הנקינס וקרינגטון.
ועדיין, ירושלים, כמו ירושלים, לא נשברה. הקליעות מבחוץ לא נכנסו, אבל היא נכנסה באומץ למשחק חפירות והייתה קרובה לבון רוב הזמן. זה בדיוק סגנון המשחק שמתאים לליוואי רנדולף, שחובב חדירות ומגע וקולע פחות טוב משלוש. ואכן, זה היה משחק השיא שלו, בדיוק מה שציפו בירושלים כשהחתימו שחקן שהיה בעבר הקלע הבולט במפעל אירופי. רנדולף לא תמיד הבריק העונה, לא היה דומיננטי כמו שציפו ממנו, אבל מגיע לו הרבה כבוד על היכולת להתעלות בדיוק בשלבים הנכונים.
גם בהגנה, למרות ששורטס הביך אותה לא מעט, ולמרות שנתנה יותר מדי חופש בזריקה להררה, היו לירושלים לא מעט דקות יפות. זה פשוט לא הספיק. ברמות האלה אתה צריך לשחק מושלם, או קרוב לכך, כדי לנצח. אתמול זה לא קרה. בון ניצחה 70:77, וחגגה.
שובה של הרוח הירושלמית
איך מסכמים? הכל עניין של גישה. יש בדיחה כזאת על אמריקאי ורוסי שהתחרו בריצת מאה מטר. האמריקאי ניצח. כשהרוסי חזר למוסקבה, שאלו אותו איך היה. "לקחתי מדליית כסף", הוא אמר. "ומה עשה האמריקאי?", שאלו אותו. "הגיע שני מהסוף", הוא ענה.
אז ירושלים לא לקחה תואר אירופי, אבל היא הגיעה לגמר במפעל שבו הרמה די גבוהה. היא עשתה זאת עם כדורסל יפה, תוך שהיא מנצחת לא מעט יריבות עם סגלים נוצצים יותר ויקרים יותר. כמו שסיכם בדמעות זאק הנקינס בסוף המשחק: "בואו, ציפו מאיתנו לעוף בסיבוב הראשון". לעשות יותר ממה שהיית אמור – גם זה ניצחון.
ירושלים של דז'יקיץ' גם החייתה את הרוח שבבירה כל כך אוהבים: של קבוצתיות, של אהבה, של צניעות, של תשוקה. בשנה הבאה אמור להגיע כסף גדול. אם הוא יתווסף לרוח המיוחדת ולא יפגע בה, עוד יהיו הזדמנויות לחגוג.
