כמה עצוב היה לשמוע על מותו בגיל 89 של משה "מוסה" דניאל ז"ל – לא רק אגדת כדורסל ישראלית, אלא גם ראש השבט במשפחת כדורסלנים מפוארת, הכוללת את בנו מוטי ונכדו שון. הוא נציג של דור הנפילים שהולך ונעלם – וכל אחד מהם שהולך לעולמו מותיר אחריו חלל רציני.
מוסה היה ציוני, אדם אוהב ישראל ואדמתו משחר ילדותו. בפברואר 1948 הצטרף לפלמ"ח, לגדוד השלישי של חטיבת יפתח, ולחם במלחמת העצמאות בה שכל את אחיו מרדכי. מאוחר יותר נקרא גם למבצע סיני ב־1956. עוד לפני כן, כשהצטרף ב־1951 להפועל מעין ברוך מהליגה הבכירה (עבר איתה תקופה יפה על מגרש הכורכר עליו שיחקה), הוא שילב את הספורט עם עבודה חקלאית פיזית ושמירה.
דניאלדניאל
נציג דור הנפילים. משה "מוסה" דניאל
(צילום: קובי קואנקס)
אלו היו חיים לא קלים: השכמה ב־4־3 לפנות בוקר, ואימונים ומשחקים אחרי יום עבודה מפרך בפלחה, ברפת ובלול. "כמו לכל הקיבוצניקים לא היה לי גרוש בכיס", הוא סיפר לי באחת השיחות האחרונות שלנו, "לא היה לי כסף בשביל לקנות נעלי ספורט, ופעם, כשהתייצבתי למשחק ללא נעלים, נקנסתי בלירה".
אבל לצד עבודת האדמה, הספורט – ובעיקר הכדורסל – היה הכוח המניע האמיתי שלו. מוסה נולד בחיפה והתחיל את דרכו במחלקת הנוער של הפועל חיפה. כאשר למד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, הוא לא הסתפק בנבחרת הכדורסל, וכיכב גם בנבחרת הכדורעף החזקה של המוסד. מאוחר יותר, הוא היה חבר בנבחרת ישראל בשני הענפים. ממקווה ישראל הוא הגיע לנוער של הפועל חולון, ולא עצר לרגע.
מוסה היה שותף לרגעים ספורטיביים גדולים עם הנבחרת בשנים הראשונות של המדינה. על הטורניר הקדם־אולימפי בהלסינקי 1952 הוא סיפר ש"הראש של השחקנים היה בעיקר בקרבות ובאבדות הנפש שהיו במלחמת העצמאות". שנה מאוחר יותר היה חלק מנבחרת חלומית שסיימה במקום החמישי באליפות אירופה במוסקבה, שם השחקנים ערכו במחתרת פגישות מרגשות עם יהודי ברית המועצות שנרדפו ע"י השלטונות. איתו היו אז בנבחרת שמות מיתולוגיים כמו אברהם שניאור, זכריה עופרי, מנחם קורמן, פרדי כהן, שמעון שלח, יהודה וינר, רלף קליין, מרסל חפץ, דני ארז, ראובן פכר ועוד ועוד. הוא גם יצא עם הנבחרת לאליפות העולם בריו דה ז'ניירו ב־1954, שם סיימה במקום השמיני.
מוטי דניאלמוטי דניאל
מוטי דניאל
(צילום: אבי רוקח)
בגזרת המועדונים, הוא שיחק כאמור במעין ברוך (לא רבים שמעו בכלל על הקבוצה מהקיבוץ בגליל העליון), הפועל חולון ואשדות יעקב בליגה הבכירה. המעבר לחולון, שם שיחק לצד עופר אשד ועמוס קופר, הגיע אחרי עשר שנים בקיבוץ חולתה, מאחר שהמשק הופגז קשות ב־1958. אבל חייו היו קשורים בקיבוץ, וחולתה הוא המקום בו יובא היום למנוחות. הקבוצה עלתה ב־1959 לראשונה לגמר גביע המדינה, שם הפסידה 53:47 למכבי ת"א בתום קרב צמוד. לא סתם הוא נבחר ליקיר העיר חולון לפני שנתיים.
בסיום עונת 1959/60 הוא פרש, אבל נשאר בכדורסל כמאמן – בעיקר קבוצות נשים, כולל הנבחרת במשך 12 שנים – וקידם את הענף בצורה יוצאת דופן. כאשר פרש ב־1991 מאימון ונכנס להיכל התהילה המקומו של כדורסל הנשים, הוא אפילו תקף את האיגוד על הזנחת הענף.
והוא היה גם מורה ומנהל חווה לחינוך חקלאי בר"ג, וכ"כ רציתי לעשות לו כבוד ולכתוב עליו בקרוב – הבטחתי לו שאדווח כאשר הכתבה תפורסם – אך במקום זאת אנחם את בנו מוטי, שעשה חיל באולמות ובמגרשים לא פחות מאביו, ונכדיו שון וראיין שהלכו בעקבות אביהם וסבם. אפילו אחותו של מוסה, שרה, היתה כדורסלנית מצטיינת. חמישייה משפחתית פרטית של אגדה אמיתית.