מי שעקב אחרי הדיון בבג"ץ בעניין החולצה של אולטראס הפועל, ראה משטרה ללא טיעונים משפטיים, ללא קצה ביסוס קונקרטי למושגים מחייבים כמו "חשש לפגיעה ממשית בסדר הציבורי", ובעיקר פרצוף נעלב.
רק שפרצוף פגוע, עם תימוכין בקצין שלקח ללב, ותראו איזה מדוכדך הוא, איך הורדתם לו, זה לא ביסוס שיכול לתפוס משפטית. בטח לא מול ציפורי הנפש של מדינה דמוקרטית - חופש הביטוי וזכות המחאה. בטח לא מול בג"ץ שעורך דין וחשבון על הזכויות הבסיסיות ביותר של העם שמולו.
גם את האמירה של מפקד מחוז ת"א על כך שהוא עלול להמליץ על הוצאת השוטרים מהיציעים, כאילו החולצה היא הדמון הגדול שמשטרת ישראל פגשה עד היום, אפשר לייחס לאותה תחושת פגיעות.
מותר למשטרה להיעלב. גם כי זכותה, גם כי החולצה מעליבה - אין בה ביקורת שמבוססת על משהו ענייני, ולא שחסר במה לבקר את המשטרה תחת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר - וגם כי רובם המכריע של השוטרים נדרשים ליומיום סיזיפי מול אלף האתגרים שהמדינה הזו מציבה. ויש גם את כחולי המדים גיבורי השבעה באוקטובר.
אבל מפה ועד פעולה אקטיבית להורדת חולצות מאנשים הדרך ארוכה ובעיקר מהווה מדרון חלקלק, מסוכן, שהיה חובה לשים לו גבול ברור.
האלפים מבין אוהדי הפועל שרכשו את החולצה לא עשו את זה כי הם מזדהים עם מה שכתוב עליה. רובם מוקירים את המשטרה - פשוט הייתה נקודה עקרונית להוכיח
היה מכמיר לב לשמוע את מפקד המחוז מדבר על החולצה שתפסה תאוצה בקרב אוהדי הפועל, כשברור שאלמלא הייתה המשטרה יוצאת למלחמת חורמה בעניין השולי הזה, רובנו לא היינו שומעים עליה.
וכאן הנקודה. האלפים מבין אוהדי הפועל שרכשו את החולצה לא עשו את זה כי הם מזדהים עם מה שכתוב עליה. רובם מוקירים את המשטרה. פשוט הייתה פה נקודה עקרונית להוכיח.
הנקודה הזו, ובכן, הוכחה. המשטרה, מותר לקוות, למדה את גבולותיה. האוהדים, במיוחד אלו של הפועל, שמרגישים לאחרונה מותקפים בידי המשטרה, עמדו על העקרונות שלהם, של כולנו. החלטת בג"ץ תילמד בקורס משפט חוקתי שנה א' במיטב הפקולטות למשפטים.
ועכשיו, אוהדי הפועל, אחרי שהסאגה מאחורינו ונקבע בצו ביניים כתוב שאתם יכולים ללבוש מה שתרצו, אפשר לוותר על החולצה. ובינינו, זה סתם נמוך
