לפני כשנה וחצי, כשאלונה ברקת ניסתה לשכנע את המנהל המקצועי דאז אליניב ברדה לרדת לקווים, הוא היה מהוסס. התלבט, כלל לא היה משוכנע שהוא רוצה את כאב הראש הזה. בסופו של דבר ברדה התרצה, ובתוך 14 חודשים בלבד בתפקיד החדש, הסמל הגדול של הפועל באר־שבע כבר נחשב למאמן הבכיר בליגה. כלומר, מהרגע שבו ברק בכר הודיע כי הוא עובר לסרביה.
"ריפליי" - תוכנית הספורט של ynet
מי שהיה אחד הלגיונרים האיכותיים שייצא הכדורגל הישראלי והשחקן שהפריח את הנגב אחרי בצורת של ארבעה עשורים, מהוכיח בתוך תקופה קצרה שהוא יכול לבנות קריירה לא פחות מצליחה על הקווים. זכייה בגביע ובאלוף האלופים, פעמיים סגנות האליפות על חשבון מכבי ת"א העשירה והופעה בשלב בתים אירופי - אחלה סיפתח לטירון. אבל אלו לא רק התוצאות, בבאר־שבע מספרים שלברדה פשוט יש את התכונות להפוך למאמן גדול.
בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet, ברדה שובר שתיקה של יותר משנה, ומודה שגם הוא הופתע מהנסיקה המהירה. "לקראת האימון הראשון שלי התקשרתי למאור מליקסון וביקשתי שיגיע לעזור לי להכין אותו", מגלה ברדה. "לא העזתי אפילו לחלום שאהיה איפה שאני נמצא היום". אבל באותה נשימה, ואחרי שצבר ביטחון, הוא מרשה לעצמו להכריז: "זו רק ההתחלה".
"חששתי מאוד"
ברדה קיבל את ההזדמנות הגדולה בעקבות פיטורי רוני לוי. תחילה הוא התבקש לרדת זמנית לקווים, אולם מהר מאוד הוא בעצמו התאהב בג'וב שממנו חשש. "חשבתי שאעשה את זה כמה מחזורים ואחזור להיות מנהל מקצועי. אבל אז עברנו שלבים בגביע המדינה ולא מצאו מאמן. לא רצו להביא מישהו רק למחזורים האחרונים, ובסוף סיימנו במקום השני עם גביע. אלונה רצתה שנשב, אני בדיוק טסתי לתאילנד, הייתי חייב את ההפסקה עם המשפחה כדי לחשוב מה אני רוצה. ראיתי את התשוקה שלה, החלפנו רעיונות והבנתי שהם יכולים להתחבר עם החלומות שלי. ואז אמרתי שאני הולך על זה. בנינו צוות אדיר, החיבור שלי עם מליקסון מצוין, הוא יד ימיני לכל דבר".
איך היחסים עם אלונה?
"היא מהבעלים הכי טובים בתולדות הכדורגל הישראלי. היחסים בינינו מעולים. מעורבת, יכולה להיכנס לפרטים הכי קטנים, אומרת את דעתה, אבל לא מתערבת. אני מקבל את ההחלטות, האחריות עליי. הרבה פעמים הקשבתי לה וחלק מהתובנות שקיבלתי היו בעזרתה, אני לא מתבייש להגיד את זה".
על רקע אירוע הלב שעברת, היו חששות לקראת כניסה לתפקיד כל כך לחוץ כמו מאמן?
"חששתי מאוד, גם המשפחה. אמרו לי, 'למה אתה צריך את זה?' אשתי חשבה שזה לא רעיון טוב, אבל הייתי נחוש לחזור לדשא. כשהייתי מנהל מקצועי הרגשתי שאני מחביא את עצמי בכוונה, שטוב לי בפינה השקטה שלי. היה לי נוח להיות בצד, אבל בסופו של דבר הרצון לחזור לפרונט, איפה שהייתי כל החיים, ניצח. התייעצתי עם רופאים, שאמרו לי, 'לך על זה, אבל תהיה חכם'".
זה אפשרי לשלוט בלחצים וברגשות תוך כדי משחק?
"אחרי מה שעברתי, ברור שיש פרופורציות בחיים. הבנתי שכדורגל זה חשוב אבל משפחה ובריאות מעל הכל. אני לא יכול להיות על דופק 180 (צוחק), אני תמיד עם שעון דופק במשחקים, אסור לי לעבור את ה־160. אלו מקומות שאני צריך להיזהר בהם. אני יודע שהתרגשות ועצבים פחות טובים לי. לפעמים מליקסון או אביתר אילוז אומרים לי להירגע. תודה לאל שלא הייתה לי בעיה. אני שומר על עצמי ויכול רק להתפלל שהכל יהיה בסדר".
"סבלתי אצל רוני לוי"
שיעורי הבית של ברדה לפני אימונים ומשחקים הם צפייה במשחקיה של מנצ'סטר סיטי. הוא מעריץ את פפ גווארדיולה, ולוקח הרבה גם מהתשוקה למשחק של דייגו סימאונה. אבל המאמן שממנו למד הכי הרבה היה פרנקי ורקאוטרן, שאיתו זכה באליפות בלגיה במדי גנק ועלה על חשבון מכבי חיפה לשלב הבתים של הצ'מפיונס. "עברתי אצל הרבה מאמנים, הוא אחד הטובים", מספר ברדה. "היה גם את הוגו ברוס שהביא אותי לבלגיה ולקח אליפות אפריקה עם קמרון. וכמובן יש את ברק בכר ורוני לוי, שאימן אותי בגיל 19 וסבלתי אצלו, אבל הוא חישל אותי. דרור קשטן האגדי, שלמה שרף שאימן אותי בתקופה של חודשיים בבאר־שבע כשהייתי ילד - מכל אחד לקחתי משהו".
מכל השמות, הייתי אומר שאתה סימאונה. הטירוף על הקווים, הגישה בחדר ההלבשה, הפנים של הקבוצה.
"אני מאוד אוהב את ההתנהלות שלו על הקווים, גם בי זה בוער. אני לא מסוג המאמנים שיושבים עם ידיים בכיסים. אני רוצה לרוץ על הקווים, להוציא אאוט לקבוצה שלי. אני נושם את המשחק. האסטרטגיה שלנו הייתה משחק לחץ, היינו הכי טובים בזה העונה. אנחנו ונתניה לא לוחצים אותו הדבר. כמובן שאני רוצה משחק התקפי יותר, וככל שיתאפשר לי אשחק עם שני חלוצים".
אחרי המינוי של מסאי דגו במכבי חיפה וכל עוד אייטור קראנקה במכבי ת"א, נראה שאתה היתרון הגדול של באר־שבע במאבק בין הגדולות.
"המאמן לא משחק על הדשא ואני אוהב אחריות. הוא יכול להתוות דרך, להקנות ערכים ופילוסופיה, אבל הבמה על הדשא היא של השחקנים. דגו? הוא אימן בליגת העל ואני בטוח שבחיפה יודעים מה הם עושים. קראנקה? אני לא יכול לדבר, הפסדתי לו פעמיים".
"בעטנו בדלי"
באר־שבע צברה העונה 77 נקודות והייתה אחת משלוש ההתקפות הטובות בליגה. כשמשווים את התפוקה לזו של מכבי ת"א, שלה יש תקציב גבוה משמעותית, אין ספק שברדה מיצה 100 אחוז מהפוטנציאל של הקבוצה שלו.
"השגו המון, אבל אני לא אחד שמרוצה מהמקום השני. אני זוכר את אחד הראיונות הכי כואבים שלי כשחקן, אחרי שהפסדנו 6:2 בגמר הגביע הארור ההוא למכבי ת"א. אבל אמרתי שאם באר־שבע תהיה בכל עונה באזורים של המקומות הראשונים, התארים יגיעו, וגאוות הקהל איתם. עכשיו אנחנו שנתיים ברציפות במקום השני, עם זכייה בגביע ובאלוף האלופים והופעה בשלב בתים באירופה. אני בטוח שאלונה תפתיע גם השנה עם רכש ותביא את השחקנים הכי טובים. אני לא מכיר בעלים כל כך יציבים בהשקעה במועדון".
"אני מאוד אוהב את התשוקה של סימאונה. אני לא מסוג המאמנים שיושבים עם ידיים בכיסים. אני רוצה לרוץ על הקווים, להוציא אאוט לקבוצה שלי. אני נושם את המשחק. האסטרטגיה שלנו הייתה משחק לחץ"
אבל הייתה תחושה שלא משנה מה תעשו, מכבי חיפה תזכה באליפות.
"היו כמה משחקים שיכולנו לסגור את הפער ובעטנו בדלי, זה כואב לי עד עכשיו. היו לנו שתי הזדמנויות להרתיע על אמת, אבל פיספסנו בעיקר במשחקים נגד מכבי חיפה בסמי עופר, שם איבדנו את האליפות".
יצרת קבוצה עם אופי, אגרסיבית ועיקשת.
"באר־שבע הייתה העונה מאוד ממושמעת טקטית ומסודרת. עקרונות משחק ברורים, שחקנים שיודעים מה הם רוצים. בכדורגל שלי תראה מעט מאוד שוער שבועט כדור למעלה. אני רוצה בנייה מאחור גם מול קבוצות לוחצות. להיות ווינרים, אנחנו קבוצת החוץ הטובה בליגה וזה מראה על אופי. דווקא בטרנר איבדנו העונה נקודות קריטיות. כדי שהוא שוב יהיה מבצר אנחנו צריכים את האוהדים שלנו איתנו יותר בעונה הבאה".
מכבי חיפה קבוצה טובה יותר מכם?
"גם אם יהיו עשרה משחקים בינינו, אז יהיה קשה לענות על השאלה הזאת. יש להם אולי יותר שחקני הכרעה עם מספרים. הם עשו עונה מטורפת ועוד בליגת האלופות, צריך להוריד את הכובע בפני בכר".
מאיפה נוצרה היריבות האמוציונלית בין המועדונים, שגם גלשה לאלימות?
"זה מצער מאוד. מדובר בצוותים שעבדו בעבר יחד, חלקם שיחקו יחד, שני צוותים ווינרים. מכאן נוצרה היריבות, אבל זה רחוק ממה שצריך להיות, אסור להגיע למקום כזה. בטרנר זה היה ניצחון דרמטי בדקה משמעותית, אבל אנחנו הפסדנו בצורה דומה למכבי ת"א בפנדל גבולי, ולא הייתה מהומה. במקום להתייחס לניצחון הגדול שלנו, עסקו במה שקרה אחרי".
"גם אם יהיו עשרה משחקים בינינו, אז יהיה קשה לענות על השאלה הזאת. יש להם אולי יותר שחקני הכרעה עם מספרים. הם עשו עונה מטורפת ועוד בליגת האלופות, צריך להוריד את הכובע בפני בכר"
הזרים לא ממש שידרגו אתכם.
"ובסוף עשינו עם הסגל הזה 77 נקודות, מקום שלישי בהבקעת שערים. אין לנו אף שחקן עם מספרים חריגים בחלק הקדמי, זה משהו שארצה לתקן".
איך זה להיכנס כמאמן רוקי לחדר הלבשה עמוס באגו?
"אני כבר לא צעיר, מרגיש שניהלתי חדרי הלבשה עוד כשחקן. אתה חושב שקל לנהל חדר הלבשה עם שחקנים כמו מליקסון, מאור בוזגלו, ג'ון אוגו, טוני ווקאמה ומהראן ראדי? גם השחקנים שנפרדו מהקבוצה השבוע שלחו לי הודעות אהבה אמיתיות ולא צבועות. האויב הכי גדול בחדר ההלבשה זה האגו, ואצלנו שמו אותו בצד".
"אין קיפוח כלפי באר-שבע"
בכר סיפר בראיון ל"7 ימים" שכשהוא הגיע לבאר-שבע הוא הוציא אותך מההרכב כדי להראות מנהיגות.
"כל מאמן עושה טעויות ולומד מהן. מה שבכר עשה בשמונה שנים הוא אדיר, לא יודע אם אי פעם היה דבר כזה בכדורגל הישראלי. יש בו משהו מיוחד, הוא ווינר וחרוץ, ואני מאחל לו להצליח באירופה. אני לא מרגיש שצריך להראות מנהיגות, הנוכחות והכניסה לחדר ההלבשה מספקות. אין לי בעיה להתנצל בפני שחקן מול כולם, היו לי העונה שני מקרים כאלה. המשחק שבו בכר הוציא אותי בדקה ה־20 נגד תון באירופה היה צלקת, בדיוק כמו שלא פתח איתי בטרנר נגד מכבי חיפה".
אחרי אחד המשחקים דיברת על קיפוח כלפי באר-שבע.
"לא מרגיש שום קיפוח, דיברתי על זה פעם אחת אחרי משחק שבו הייתי מאוד טעון. כמאמן חשבתי לקום ולהגיד מילה שיחזרו ויבינו שבאר־שבע זה מועדון צמרת שכל שנה מתמודד על תארים. מאחל לעצמי בעשור הבא כמות תארים שהייתה לנו בעשור החולף. מהמעמד שיצרנו לעצמנו כמועדון גדול שמצליח באירופה, אין שום קיפוח, אלא סטנדרטים גבוהים. מי שלא שלא יכול להתמודד עם זה, לא צריך להיות חלק מהפועל באר־שבע".
עומרי גלזר מבוקש מאוד באירופה, שיקמת לו את הקריירה.
"צריך לזכור שאריאל הרוש הגיע כשוער ראשון, נפצע ועבר ניתוח. עומרי היה יוצא מן הכלל מאותה הנקודה. הרוש חזר לאימונים ולא ראיתי יחסים טובים כאלה בין שוערים. לא שמעתי פעם אחת את הרוש מתלונן".
מיגל ויטור הוא תופעה. המנהיג הבלתי מעורער שלכם.
"הוא לפני הכל אישיות, דוגמה. אני לא זוכר בכל השנים שאיחר פעם אחת לאימון. קשה לנצח אותו גם במשחקונים. הוא ושחקנים כמו איתי שכטר, שאולי טעיתי כשלא שיתפתי אותו יותר, נועדו לרגעים גדולים. ויטור יודע להעריך את המקום שבו הוא נמצא. הוא גם פטריוט ישראלי, לא רוצה להגיד ציוני, אבל מאוד אוהב את המדינה והרצון שלו בגילו, ואחרי כל הפציעות שעבר, להיות בלם הנבחרת - זה משהו מדהים. הוא קפטן אמיתי".
מלבד שכטר, גם תומר חמד ציפה ממך ליותר קרדיט.
"הוא התחיל ממש טוב ובשער בלתי נשכח מול קראיובה, אבל קצת פחות בהמשך. חמד מקצוען אמיתי, באימונים ובחדר ההלבשה, והתרומה שלו למועדון היא גדולה".
שאפי סולימנוב שחקן סופר מוכשר, אבל מעורב ביותר מדי תקריות.
"הוא ילד טוב שיודע לכבד. כולם אוהבים אותו, ציירו לו תדמית לא נכונה. כמובן שהוא עשה טעויות בתיקול ההוא מול מכבי חיפה וקיבל על כך עונש חמור. הוא ילמד מזה".
מהו הלקח הכי גדול שלך מהעונה הראשונה המלאה על הקווים?
"משחקי עונה, הכל רק לא להפסיד בהם. גם אני כמאמן צריך לעשות את השדרוג, למצוא פתרונות טובים יותר. נקודה שנייה היא לצאת למחנה אימונים עם סגל מלא. הרוטציות שעשינו בין הליגה לאירופה גרמו לנו לאבד נקודות חשובות".
כאמור, ברדה חזר הביתה לבאר־שבע אחרי שש עונות חלומיות בגנק, ורק פערים כספיים קטנים מנעו מעבר שלו לדורטמונד. "המקרה האישי שלי יכול להוות דוגמה לשחקנים צעירים שיוצאים לאירופה", הוא מציין. "לגנק הגעתי כשחקן כנף במקום הקפטן תומאס שאטל. בכל משחקי האימון אני עם צמד, שלושער, אפילו חמישייה מול קבוצת חובבים. מגיעים למשחק ראווה מול פורטו, ושמים אותי קשר 50:50. כבשתי שער ניצחון. ארבעה ימים אחרי זה, משחק הפתיחה של הליגה ואני לא בהרכב. שחקנים מתחממים, אני נשאר על הספסל. אין לך עם מי לדבר ולא שואלים למה".
8 צפייה בגלריה
ברדה במדי גנק. "מגיעים למשחק ראווה מול פורטו, ושמים אותי קשר 50:50"
(צילום: עוז מועלם)
ברדה ממשיך ונזכר: "יוצאים למשחק בבירסחוט במחזור הרביעי, לא ניצחנו שם 15 שנה. הנשיא מבטיח פרמיה כפולה אם נביא שלוש נקודות. פתאום אני פותח, ועוד כחלוץ – וכובש בדקה ה־93. עד לסיום העונה כבר היו לי 19 שערים. הכי קל זה לוותר. הסביבה שלי, אבא שלי, השנים הקשות עם רוני לוי בתחילת הדרך - כל אלו חישלו אותי וגרמו לי לא להרים ידיים ולהמשיך בכל הכוח".
בשבת הקרובה מנצ'סטר סיטי תשחק מול אינטר בגמר ליגת האלופות, וברדה יעודד את הכוכב הגדול קווין דה בריינה, שאותו חנך כשעלה לבוגרים של גנק בגיל 17. "בוא אספר לך סיפור", ממשיך המאמן במסע בזמן. "קווין היה בקבוצת המילואים, ולפעמים העלו כמה צעירים להתאמן איתנו, אחד מהם כריסטיאן בנטקה. אמרתי לאחי ינון שאם הייתי סוכן הייתי לוקח אותו, ואז הגיע דה בריינה. באימונים הראשונים הוא היה פחות מעורב, אבל תוך כדי תנועה, כשהייתי שחקן קדמי, הוא היה מוסר לי. עד מליקסון לא היה מישהו שמוסר לי ככה. יחד איתו עלה גם תיבו קורטואה, שהיה שוער חמישי אצלנו. הוא היה מקלל אותי בכל אימון, כי הייתי נותן צ'יפים על הראש שלו. אני בקשר עם שניהם עד היום. קורטואה הזמין אותי לחתונה שלו בקאן עם מישל גרציג. הוא כבר יודע קצת עברית".
מה אתה חושב על סיפור ערן זהבי ויוסי בניון בנבחרת?
"שבכל מקום יש סטנדרטים. אם מנהל מקצועי ומאמן קבעו איקס, צריך ללכת איתם. מאמן צודק גם כשהוא טועה. אני קטונתי".
