הכדורגל הישראלי יצטרך להתרגל למציאות חדשה, מציאות שבה אין יותר ערן זהבי. תם עידן בכדורגל הישראלי, שיצטרך ללמוד לחיות בלי הכדורגלן הכי מעניין והכי טוב בדור האחרון. מגה סטאר אמיתי שלא רואה בעיניים, וגם שונאיו יתגעגעו אליו.
ערן זהבי היה תופעה תרבותית, בכל שבוע הוא כתב פרק חדש בסדרה על הקריירה שלו. הוא הבין, אולי יותר מכל כדורגלן לפניו, שכדי להיות הגדול ביותר, אתה לא יכול להיות רק "נחמד". אתה חייב לחיות בתוך האש, לאמץ את תפקיד הגיבור והנבל בו-זמנית. הוא לא פחד מאור הזרקורים; הוא צרך אותם כחמצן. כששחקנים אחרים כרעו תחת הלחץ, זהבי עמד שם, חזה נפוח, מבט של רוצח בעיניים, וביקש מהקהל עוד. הוא ניזון מהבוז של היריבים באותה תשוקה שבה ניזון מהאהבה של אוהדיו.
העונה האחרונה שלו הייתה הדרמה האנושית הכי גדולה שראינו פה מזה זמן רב. זה לא היה רק כדורגל; זה היה מאבק של אדם נגד הזמן, נגד הגוף, ונגד הספקות. ראינו אותו על הספסל – תמונה שהייתה נראית כמעט לא הגיונית, כמו אריה בכלוב זהב. ראינו את הבעת הפנים שלו כשלחשו שהוא "מעבר לשיא", כשהחמיץ פנדלים שפעם היה כובש מתוך שינה. ודווקא שם, ברגעים החשופים האלה, נחשפה הגדולה האמיתית שלו. הוא לא ברח. הוא לא פרש כשהיה לו נוח. הוא נשאר כדי להוכיח, פעם אחרונה, שגם כשהלהבה נחלשת, היא עדיין יכולה לשרוף את כל המגרש.
זהבי בחר את הסוף שלו. הוא לא הניח לאף מאמן, בעלים או עיתונאי לכתוב לו את הפרק האחרון בקריירה וקבע שהסיום יהיה מתוק, הכי מתוק שיש. כבר עכשיו מתגעגעים אליו ותוהים אם הוא יכול היה לעזור למכבי ת"א במצבה הנוכחי. אפשר להתווכח שעות על המיקום שלו בהיסטוריה. יגידו שלא הייתה לו את הקריירה האירופית המפוארת של יוסי בניון או את הקסם הטהור של איל ברקוביץ'. יגידו שהוא בחר בכסף הסיני בשיא כוחו. אבל כל זה לא משנה את העובדה הפשוטה: זהבי שינה את ה-DNA של הכדורגל הישראלי. הוא השמיד את תרבות ה"כמעט", את ה"שיחקנו טוב והפסדנו". הוא הביא איתו סטנדרט של מקצוענות חולנית, של רעב בלתי נגמר, של אמונה עצמית שגובלת בשיגעון. הוא הפך מועדון שלם מלוזר לנצחי, והוא עשה זאת כשהוא לעיתים קרובות האיש הכי בודד במערכה.
3 צפייה בגלריה
זהבי בחר את הסוף שלו. הוא לא הניח לאף מאמן, בעלים או עיתונאי לכתוב לו את הפרק האחרון בקריירה
(צילום: עוז מועלם)
הכדורגל ימשיך הלאה, כי זה טבעו של עולם. יבואו כישרונות חדשים, יהיו עוד שערים יפים, משחקי עונה וגם דרבי תל-אביבי, אבל יהיה פחות חשמל באוויר. זהבי כמו שחקן טוב הכריח אותנו להרגיש – הערצה עיוורת, זעם יוקד, קנאה או השראה - אבל הוא מעולם לא איפשר לנו להיות אדישים. אין הרבה שחקנים בליגת העל שרוצים לקחת על עצמם את התפקיד הזה. רובם מסתתרים מאחורי קלישאות, ואולי בגלל זה קשה להם לכבוש בדקה ה-90. זהבי מעולם לא פחד להצהיר, מה שעזר לו לעמוד מאחורי המילים שלו.
היום, כשהוא מניח את הנעליים בפינה בחדר ההלבשה, אנחנו נשארים עם רשימת שיאים שכנראה לא תישבר בדורנו. אבל מעבר למספרים, אנחנו נשארים עם הגעגוע לאדם שידע לעמוד מול מדינה שלמה, לחייך חיוך ממזרי, ולהזכיר לנו שבווינריות אין קיצורי דרך.
זהבי לימד דורות של כדורגלנים צעירים שלא בושה לרצות להיות הכי טוב, ושמותר להאמין בעצמך גם כשכולם מחכים שתמעד. שמותר אפילו להשתחצן קצת, מותר לעבור מאדום לצהוב, אפשר ללכת לסין אם זה מרגיש לך נכון. הסוד לווינריות טמון בלהיות מי שאתה באמת רוצה, לא מי שרוצים שתהיה. רק אתה כותב את הסיפור של עצמך.
