שחקנים שזכו ב־27 אליפויות וב־16 גביעים יחדיו איישו את כסאות הפלסטיק בערב דביק במיוחד באצטדיון בלומפילד. מדור המונדיאל במקסיקו 1970 של מוטל'ה שפיגלר והשוער יצחק ויסוקר בני ה־82 ועד לצעיר מהם, בדיוק בארבעה עשורים, הסמל הטברייני שלום עקיבא - במפגש נוסטלגי מלא געגועים לקראת פתיחת העונה.
אגדה אחת מכל מועדון בליגת העל, שתצא מחרתיים לדרך, זה מחזה מרגש לכל חובב כדורגל שמעריך את תרבות הספורט בישראל. הם פסעו על הדשא היפואי ונעמדו לקראת הצילום הקבוצתי ממש כמו אז, רק עם קצת יותר שיער לבן, או עם פחות שיער, חלקם כרסתנים ומתבקשים להכניס בטן לקראת הצילום האייקוני של הצלם שלנו, עוז מועלם, כשכל אחד מהם קיבל בכניסתו למגרש את החולצה החדשה של קבוצתו מהעונה שבפתח, וגם חולצות רטרו היו שם.
אלי אוחנה, משה סיני, אריק בנאדו ושאר האגדות, המתינו דקות ארוכות לאבי נימני שסיפק איחור מסורתי של חצי שעה. "טוב שהגעת, אדוני", אמר לו שפיגלר. "לפחות אנחנו שני היחידים פה עם חולצות צהובות".
את השקט על הדשא פילחה מדי כמה דקות צרחה מהגג של בלומפילד, כשעוד אחד החליט לעשות בנג'י וגרף מבטים מבוהלים. אף אחד מבין הנוכחים בצילום לא היה מעז, לדבריהם, לעשות דבר כזה. יש כאלה שמשחררים לחצים בקפיצה מגובה, יש כאלה שמשחררים לחץ עבור עשרות אלפים ביציעים עם כיבוש שער שמביא תואר.
זו הייתה פגישת מחזור למרות פערי הגילים, אבל הגשר בין כולם היה ישיר ומהיר. "אתה יודע שאלי אוחנה שמר עליי אישית במשחק מול מכבי נתניה?", זורק שפיגלר. כובש השער היחיד שלנו במונדיאל, שחגג אתמול 82, כמובן היה מסמר הערב. "לילו עופר העלה אותי בגיל 16 למשחק ואמר לי, 'אתה תהיה קשר אחורי ותשמור על שפיגלר", שיחזר אוחנה. "לכל מקום שהוא הולך, אתה רץ אחריו. בשלב מסוים שפיגלר צבט אותי ואמר לי, 'ילד, תעזוב אותי".
בתוך החבורה הזו היו לפחות עשרה כוכבי־על בכדורגל הישראלי, ברגעים הכי קשים או שמחים, בלחצים הכי כבדים. חלקם הביאו גם חולצות מהבית, כמו ויסוקר שבא עם החולצה ממקסיקו 1970 ולבש אותה אחרי שהסיר את זו של הפועל פ"ת, אותה ייצג. "תגידו, למה אני מייצג את הפועל פ"ת ולא את נתניה?" תהה, אולם אז הבחין בכריזמה הנכנסת של שפיגלר והצהיר: "אה, אני מבין, הרעשן הגיע". כשנשאל מי היה שוער טוב יותר, הוא או יעקב חודורוב, הסביר מי שהפך לאיש נדל"ן בלטביה: "גדול משנינו היה אחי יעקב, הוא היה רק שני בנבחרת לחודורוב כי הוא הגיע מהפועל פ"ת ולא מהפועל ת"א ואז מי שקבע הייתה הוועדה המסדרת".
אגף מונדיאל 70'. ויסוקר ושפיגלר
(צילום: עוז מועלם)
את מחלקת בני ה־82 משלים המבוגר בחבורה, זאביק זלצר, מחנך ומאמן של דורות שחקנים רבים בנבחרות ובמועדונים. כיום הוא חלק מהפועל פ"ת, אבל הוא מכבי פ"ת, הרבה לפני משפחת לוזון, הרבה לפני כולם. "אבא שלי הוא מכבי פ"ת ואני נולדתי לתוכה", הוא אומר. "עכשיו הורידו את ה'אבשלום', אבל אנחנו המקור של מכבי פ"ת. עכשיו יש בעיר קבוצה של צעירים טובים שאני מקווה שיישארו בליגה, יש מאמן טוב והדרבי הגדול של העיר שבתקופות שלי היה הדבר הכי גדול - חוזר העונה".
ירושלים המאוחדת
מי שמכיר אולי יותר מכולם את בלומפילד, לפחות בצד האדום שלו, הוא משה סיני, הסמל הכי גדול של הפועל ת"א, גם אם עבר אחרי ירידת הליגה לבני־יהודה וזכה גם עימה באליפות. "משה, סידרתי לך את הקריירה, אבל לא ראיתי מזה שקל", זורק ויסוקר לעבר שבע באדום. הוא מכוון כמובן לעונת 1981, כשנתניה האלופה אירחה את הפועל ת"א. ויסוקר בעט כדור שוער רע שהגיע ישירות לחלוץ הפועל אמיר ליברמן, שמסר לסיני. ואז מ־35 מטרים סיני האלמוני עד אז בעט משמאל כדור אדיר לחיבורים. "שער העונה", קרא לו ניסים קיוויתי ז"ל, ומאותו הרגע כולם ידעו מי זה משה סיני ומה רגלו השמאלית יכולה לעשות. "יש לי רק 97 שערים", הוא אומר בחיוך. "היום בדיעבד הייתי לוקח את הכדור ונכנס איתו לתוך השער. אז הייתי מקפיד על הוראות המאמן, הייתי קשר והתפקיד שלי היה לבשל וזה מה שעשיתי".
שני הסמלים של הבירה. אוחנה ודיין
(צילום: עוז מועלם )
את חבורת בני השישים לצד סיני משלימים אלי אוחנה ומישל דיין, שני הסמלים של צידי הבירה, בית"ר והפועל ירושלים, אבל גם חברים קרובים מאוד. אוחנה גם בגיל 62 הוא הקלאסה והפאסון הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי, הנסיך שאף אחד לא יכול על הכריזמה שלו, עם השיער המסודר והגוף השמור. "אני שיחקתי פה מול כולם", אומר אוחנה. "וואלה, לא מתגעגע לשחק, עשיתי את שלי בבית"ר ובאירופה, גאה במה שעשיתי וזהו. אני ומישל חברים קרובים מאוד עוד מהימים ששיחקנו האחד נגד השני, ידענו לעשות את ההפרדה", אומר מספר 11 האגדי.
דיין הגיע עם חולצה של הפועל ירושלים מהבית, היה לו קשה כמו לאוהדים רבים אחרים ללבוש על עצמו את החולצה של קטמון שהפכה לירושלים. "אני ממש חייב? קשה לי עם זה", הוא מספר. "אני שיחקתי מול ויסוקר ומוטל'ה, לא זכיתי בתואר, אבל הגענו למקומות גדולים עם הפועל ירושלים והייתי שחקן של קבוצה אחת, אין כאלו דברים היום. מרגש אותי להיות חלק ממפגש אגדות כזה, זה ממלא אותך".
האיש והבעיטות. סיני לצד שפיגלר
(צילום: עוז מועלם )
שני הוותיקים מהמונדיאל, האיש והבעיטות סיני, והאיש והפאסון אוחנה, עשו דברים גדולים בכדורגל הישראלי, אבל עם כל הכבוד לכולם, לאריק בנאדו יש תשעה תארי אליפות, כמעט כולם במכבי חיפה, אבל גם בבית"ר ירושלים, ועוד ארבעה גביעי מדינה, יותר מכל שחקן אחר שעלה אי פעם על דשא בישראל. בזמן שהשחקנים הרגישו בשעת אחר הצהריים בתוך סאונה רטובה, רק אחד לא הזיע ולו טיפה אחת. "אני רואה שכולם פה מזיעים, אני כל הקריירה שלי לא הזעתי", אמר בנאדו וחשף כנראה את הסוד למספר התארים שלו. לא להזיע ולא להילחץ, ולשמור על קור רוח גם ב־35 מעלות באוגוסט.
ואז בא נימני. שמונה בצהוב מגיע באיחור, יורד אל הספסל שהוא מכיר כשחקן, מנג׳ר או מאמן, מחליף את החולצה ומתייצב בחיוך השגרתי שלו ולאחר מכן לשיחה צפופה עם אוחנה. "יש פה שחקני־על שעשו דברים ענקיים בכדורגל הישראלי", אומר נימני. "תמיד היו לי חלומות, בהתחלה להגיע לבוגרים של מכבי ת"א ובגיל 15 גיורא שפיגל כבר העלה אותי, ואז נבחרת ואז חו"ל. אם אתה שואל מה הרגע הכי גדול שלי פה, זה ה־0:4 בדרבי התל־אביבי ב־1992, השני אחריו זה המשחק שלי בנבחרת ישראל מול בולגריה". נימני לובש גם את החולצה עם המספר 12 של מני לוי. "הוא תמיד איתי", הוא מספר ועונה על שאלות מהירות: מי הולכות על האליפות העונה? באר-שבע, בית"ר, מכבי והפועל ת"א, וטבריה תרד. מלך השערים? אצילי. הקבוצה המפתיעה? מכבי נתניה. מאיזה מאמן הכי פחדתי וקיבלתי צעקות במחצית? דרור קשטן. לאיזה שחקן הכי מתאים לככב בתוכנית ריאליטי? אלון מזרחי.
יותר תארים מכל שחקן ישראלי אחר. בנאדו
(צילום: עוז מועלם )
מחבורת שנות החמישים לחייהם הגיע גם הקפטן סתיו אלימלך שזכה בגביע המדינה ההיסטורי של הפועל באר־שבע, בימי אלי גוטמן וג׳ובאני רוסו העליזים באצטדיון וסרמיל, ודאג להביא איתו את החולצה המשובצת מאותו גמר. "אנחנו השחקנים ביקשנו בגלל רוסו שיהיו לנו מדים כמו של נבחרת קרואטיה", הוא מספר. "והבעיה שאז סיאד חלילוביץ׳ הבוסני היה בקבוצה. התחנפנו אליו הרבה כדי שיהיה שקט והוא יעלה עם חולצה כזו, הוא היה שחקן ענק והיה חשוב לנו".
אחד השחקנים הגדולים ביותר שצמחו בחברה הערבית היה עבאס סואן, שזכה בגביע המדינה ההיסטורי עם בני סכנין, כבש בנבחרת ישראל וכיום הוא סגן מנהל בבית ספר למחוננים בסכנין, יש לו פרויקט לקידום דו־קיום במשגב, ועל הדרך הוא מגדל את דור העתיד בכאוכב. "היו לי הרבה משחקים ענקיים בכדורגל, כמובן הזכייה בגביע עם סכנין, אבל הרגע הכי גדול ומרגש היה שער במדי הנבחרת מול אירלנד. היה לי תמיד כיף לשחק במגרשים בארץ, ואני יכול להגיד לך שאני נהנה לראות את המשחק מרחוק, נהנה ממכבי נתניה, הפועל פ"ת, באר־שבע, וואלה, גם מבית"ר ירושלים. חבל שבסכנין הכל תקוע".
"אין גאונים בכדורגל"
מי שלא הוריד את משקפי השמש לרגע היה עופר טלקר, שמזוהה עם הפועל חיפה והאליפות הגדולה מימי רובי שפירא, וכיום מנסה להמשיך ולהצליח כבן שדרות בעיר עטופת הלחימות, כשהוא גם מנהל מקצועי בגדרה ובגן יבנה. "וואלה, אם לא משגעים אוחנו פה לא לעלות יותר מדי על הדשא, אני מתחיל לדפוק פה גליצ'ים", הוא מספר. "אני מחובר תמיד להפועל חיפה, עשינו היסטוריה, אבל השנים היפות ביותר שלי היו בבית"ר, ויש לי כמובן סנטימנט למקום שבו נולדתי, אשדוד".
סמל מלאבסי ליד סמל טברייני. ויסוקר ועקיבא
(צילום: עוז מועלם )
אחד הסיפורים הגדולים בכדורגל הישראלי קשור לשחקן אחר בצילום. שחר כדורי היה הקפטן של הפועל ר"ג כששיחקה בליגת המשנה, וזכתה בגביע אחרי שהדיחה את מכבי ת"א וניצחה בגמר את באר־שבע. "מעדיף לשכוח את היום הזה", זורק לו אלימלך. כשהוא נשאל אם היה מוכן לבעוט פנדל עכשיו, הוא עונה בלי לחשוב פעמיים: "הייתי משלם כל סכום בעולם לבעוט רק עוד פעם אחת".
הוא הביא איתו מהבית את מה שנראית כמו החולצה מהזכייה ההיא לפני 23 שנה, אבל ממהר להבהיר: "שלא תתבלבל, הכנתי בעצמי עוד כמה חולצות כדי לחלק לאנשים, וגם שלי לא מקורית".
הצעיר בחבורה מייצג את עירוני טבריה, שלום עקיבא (42), מהשחקנים האהובים ביותר של הקבוצה מהכנרת שהסתבכה בחודשים האחרונים בפרשות החוזים הכפולים והעירויים. הוא שיחק במועדון הצעיר בליגות הנמוכות, כשלפני 12 שנה עם העלייה של הקבוצה לליגה הלאומית, הוא כבש 12 שערים מעמדת הקשר.
אגף בני ה-80. זלצר ושפיגלר
(צילום: עוז מועלם )
בלומפילד מתרוקן מאבק הכוכבים, האגדות ממהרות לעזוב לקראת פקקי חמישי לירושלים, שדרות, סכנין ושאר היעדים של הסמלים שהגיעו, ואנחנו מקבלים לקינוח את הגדול מכולם, לראיון יום הולדת. "אני רוצה לבעוט עכשיו לשער כי השוער לא הגיע", אומר שפיגלר הגדול, "אבל לא מרשים לנו לעלות לדשא. שאף אחד לא יספר שיש מישהו גאון בכדורגל, צריך להיות מוכשר. אנשים אהבו את מה שאני עשיתי, לא אותי. רגע, אבל אני עשיתי את זה כל כך טוב שהם צודקים. כשכבר לא הייתי שחקן, והייתי מסתכל על משחקים, הייתי מתבונן ואומר לעצמי, 'אלוהים, הם רוקדים'. כשבאים אליי אנשים בחוף הים בנתניה ורוצים לספר לי עליי, אז אני אומר, 'אדוני, אני מעוניין לשמוע משהו עליך, עליי זה לא מעניין אותי'. להיות הכי טוב בין חמישה אחים, כשאתה הכי צעיר, זה הדבר הכי קשה שהיה לי".
שפיגלר נזכר בערגה באירוע כואב בבלומפילד. "פה בסוף גמר גביע המדינה כשחזרנו ממקסיקו, הגמר של שנה קודם שוחק אחרי המונדיאל, הובלנו 0:1 בהפסקה נגד מכבי ת"א בגול מקרן. תוך חמש דקות הם הופכים ל־1:2. עמדנו בשורה, שזר הנשיא, אני הקפטן, עצוב. ואני מחפש משהו להיתלות בו, שיעשה לי נעים, היו 20,000 איש, שיחקנו טוב. ואז אני רואה את גיורא שפיגל עומד לידי. והוא הולך לקחת את הגביע. אמרתי, 'החבר הכי טוב שלי ניצח, כי הם היו יותר טובים. אני לא עצוב'.
"בשבת התחילה הליגה, מכבי ת"א באו לנתניה במחזור הראשון. דקה 50, פנדל. אני בועט, עד היום לא מצאו את הכדור. המגרש התפוצץ. רציתי לראות את התגובה של הקהל. היה שקט. אמרתי, הם לא כועסים עליי, אני אגמול להם. תוך חמש דקות, פעם אחת לחיבור הזה, ופעם אחת לחיבור השני, 0:2. אחרי המשחק הזה, ידעתי שנהיה אלופים".
