עיתונאי מאתר מוביל בפורטלנד, שמסקר את הבלייזרס מקרוב, שלח לי בחמישי בלילה כמה שאלות על דני אבדיה. גם שם מתלהבים מהעובדה שאחרי כמה שנים יבשות, הם הצליחו להכניס שוב שחקן לאולסטאר. "עד כמה פופולרי דני בישראל?" הוא פתח את המייל. "האם האוהדים אוהבים אותו, עוקבים אחרי כל משחק, או שבקושי מתייחסים אליו?"
איך אפשר לענות לשאלה כזו? איך מסבירים בכמה משפטים פשוטים את העובדה שהמילה "פופולרי" כבר לא רלוונטית בהקשר של אבדיה, ויש צורך בבריאה של שפה חדשה כדי לאתר את זה? שבשנים של מדינה קרועה מבפנים, אחרי המלחמה הארוכה והקשה בתולדותיה, תחת איום קיומי אמיתי מאויבת שמתכננת באופן מוצהר להשמיד אותה, בה לא מסכימים על שום דבר וחצויים בול באמצע בכל נושא אפשרי – יש קונצנזוס אחד, שמעבר להתלהבות הספורטיבית נטו ממנו, פשוט מרעיף עלינו שמחה נקייה מקונטקסט וניתוק מוחלט מהרעשים. עניתי לו איכשהו, אבל הרגשה כזו אי־אפשר לסכם במייל מנומס.
יש שחקנים יותר אתלטיים, גבוהים ומהירים מדני אבדיה, שקולעים באחוזים טובים יותר. יש מעטים מאוד בעולם, שאפשר לספור על אצבעות כף יד אחת ב־NBA, שנושאים איתם חופן נכבד של כל היכולות האלה יחד. אבל לא מספיק שיהיה לך את זה – צריך גם שיאפשרו לך להביא את עצמך למגרש.
צריך להודות בפה מלא: לדני היה המון מזל לאורך הקריירה האמריקאית. בכל פעם שהדברים הלכו לרעתו למשך תקופה קצרה בוושינגטון, הגיעו טרייד, שינוי מקצועי או פציעה כלשהי שהחזירו אותו לגלגל ולקחו אותו למעלה. הוא זכה להמון סבלנות בקבוצה איומה ולא תחרותית, שם עבד פרט אחרי פרט על החסרונות שלו ותיקן אותם. כשעבר לפורטלנד, זה היה בגלל צוות ניהולי חדש בוושינגטון, שהחליט לטרוף שוב את הקלפים ולא לבנות סביב אבדיה כפי שתיכנן הקודם. רק שגם כאן הכל פעל לטובתו: קבוצה עם בסיס טוב יותר שהתחילה בבנייה מחודשת, ולא הציבה מולו תחרות רצינית על דקות משחק. הפתיחה שם לא הייתה טובה, אבל שוב צץ הצ'אנס בהמשך, והפעם אבדיה התפוצץ – בשיטה שעובדת בשבילו, עם חברים ומאמנים שעוטפים אותו בכל מה שצריך.
לא לכל שחקן יש את המזל הזה, אבל מצד שני, לא כל שחקן יודע לנצל את הרגעים האלה. זו המציאות מורטת העצבים ב־NBA. המקום שלך תמיד בסכנה, ואם לא תעמוד בלחץ ותהיה מוכן לתפקד ברגע הנכון, תמצא את עצמך מנסה למקסם חוזים בקבוצת מרכז טבלה בליגה הטורקית. עם מזל בלבד לא מגיעים לאולסטאר.
פורטלנד בדרך הבטוחה להבטחת המקום בפלייאין, בתקווה להשלים את ההישג הענק הבא שחסר לאבדיה (ולכל ישראלי): הופעה בפלייאוף. היא תילחם להשיג את המקום השמיני שמסדר שתי הזדמנויות לעלייה, ותקווה לא להידרדר לעשירי. את רוב הדרך היא עשתה תחת מכת פציעות רצינית, שהשביתה מספר שחקנים מובילים והשאירה אותו כמעט לבד להשיג ניצחונות. זה היה יפהפה לראות. תחושת הסיפוק אדירה, לראות שחקן בן 19 שלומד הכל מחדש בקבוצה מפסידה הופך לסופרסטאר בן 25 בקבוצה מנצחת.
הוא זורק גם כשלא הולך כי מותר לו, לא ישלחו אותו כעונש לספסל ובסוף זה גם ייכנס; הוא נכנס בכוח לסל מול נפילים שריריים וקולע עליהם; הוא מעצבן נורא כשהוא מתבכיין לשופטים, אבל זו פריבילגיה של שחקן במעמדו; הוא הופך את השחקנים שסביבו לטובים יותר. הוא דני אבדיה, והוא לגמרי שלנו.
