"לפני שלוש שנים עשיתי משהו מטורף, לקחתי את האחיין שלי לטיול בר־מצווה – שמונה משחקי NBA ב־19 ימים. באיזשהו שלב דני אבדיה קלט אותנו ושאל: 'אתם משוגעים? אתם עוקבים אחריי?'. באמת כל יומיים היינו בעיר אחרת. באחד המשחקים הגעתי עם חולצה של הפועל ירושלים, כי אני אוהד את הקבוצה. דני ניגש אליי, נתן לי את מגן הזיעה שלו ואמר: 'למרות שאתה אדום – מגיע לך, כי בכל פעם שאתה בארה"ב אתה מגיע לראות אותי'", מספר ניר גולן, בן 50, מעריץ מושבע של הכוכב. זו רק דוגמה אחת מיני רבות לטירוף הישראלי סביב תופעת דני אבדיה.
ברור שאחרי העונה הנוכחית שלו במדי פורטלנד, והקפיצה המשמעותית ביכולת ומספרים, אבדיה בן ה־25 זוכה לחשיפה גדולה יותר ולאהדה רחבה בקרב חובבי הכדורסל – ובכלל. סביר להניח שההתלהבות רק תלך ותתגבר בעקבות הבחירה שלו לאולסטאר. אבל יש כאלה שמהרגע שבו נבחר בדראפט כבר עוקבים אחריו באדיקות. כמה אדוקים? כמו גולן, שכבר טס ארבע פעמים לארה"ב במיוחד כדי לחזות בפלא מקרוב. אחרים מסתפקים בלקום לפנות בוקר ולא מפספסים אף משחק – גם אם זה אומר ללכת לעבודה עם עיניים טרוטות.
לאורך השנים היו לנו לא מעט ספורטאים ישראלים שבנו קריירות מרשימות מעבר לים, אך האהבה סביב אבדיה בדרך לשבור שיאים. ולא מדובר רק בדני אבדיה השחקן, אלא בכל מה שהוא מייצג. אנשים שאינם מכירים אותו אישית מדברים בהתלהבות על אופיו, מתרגשים מכל מילה שלו אחרי משחקים וכבר מכתירים אותו כ"מאמי הלאומי".
"אין משחק של דני שאני לא רואה", ממשיך גולן. "מהרגע שעזב את ישראל התחלתי לעקוב אחריו בכל משחק. בזכותו הגעתי לערים שלא דמיינתי שאבקר בהן. אני זוכר משחק בבוסטון: ישבנו ביציע מוקפים בירוקים. דני קלע שלשה, קמתי בהתלהבות וצעקתי 'יש!'. מיד ניגש אליי אוהד מקומי – ישראלי שמתגורר שם – ואמר לי: 'אח שלי, גם אנחנו ישראלים וגם אנחנו שמחים, אבל לא קופצים בסל של וושינגטון'. עניתי לו: 'זה לא סל של וושינגטון, זה סל של דני'".
דני אבדיה מדבר במדיה דיי של האולסטאר
(צילום: איילה אור-אל)
פטריוט על מלא
גולן שיתף כי הוא חבר בקבוצת ווטסאפ בשם "הקבוצה של אבדיה", שבה למעלה מ־90 משתתפים. "בלילה של הטרייד כתבתי שם שפורטלנד היא קבוצה צעירה ורעבה, ושדני יהיה המנהיג שלה עם ממוצע של יותר מ־25 נקודות. כולם אמרו שאין סיכוי", הוא מספר. "אבל חשבתי שזה תפור עליו – להיות מנהיג. בגלל זה כל עם ישראל איתו. האהבה שלו למדינה סוחפת אותנו. אני לא אשכח שביום השואה הבינלאומי הוא ציין זאת על הנעליים שלו. יש לו מחוות קטנות שמראות שהוא הילד של כולנו. הוא כזה מתוק".
מעבר ליכולת על הפרקט ולדמות שהוא משדר, חלק מהתאוצה באהדה כלפיו קשור גם לאירועי 7 באוקטובר ולכך שלא הסתיר לרגע את זהותו הישראלית. הוא התבטא בנושא בכל הזדמנות ושלח לא פעם מסרים חמים ומנחמים לציבור בארץ. לכך מצטרפת העובדה שהתגייס לצה"ל אף שהיה צפוי להיבחר בדראפט חודשים ספורים לאחר מכן, והשלים את שירותו במעמד ס
פורטאי עילוי באמצעות פעילות בקהילות ובשגרירויות בארה"ב. עם גיוסו אמר: "אני שמח וגאה להתגייס לצה"ל כפי שמצופה מכל אזרח בגילי. כמו על המגרש, גם במשימה הזו אעשה כל מה שיידרש ממני".
הוסיפו לכך את העניין שהוא אינו מחמיץ קמפיינים של נבחרת ישראל, ושזכה בשתי מדליות זהב עם נבחרת העתודה – ותקבלו דמות שקל להזדהות איתה, במיוחד בתקופה שבה כל רגע של אסקפיזם מספק נחמה.
"אנחנו נמצאים במעין פוסט־טראומה לאומית", מסביר פרופ' יאיר גלילי, ראש המעבדה לחקר ספורט, תקשורת וחברה באוניברסיטת רייכמן. "אנחנו מחפשים סיבה לשמוח. ההצלחה של דני נותנת לנו תחושה של חזרה לחיים. לאורך השנים ספורטאים רבים נמנעו מלהביע עמדה – ולא משנה איזו. דני בחר להציג באופן גלוי את הצד הישראלי שלו, וזה מעורר הערצה בקרב רבים".
אורן לוי, בן 41, שעוקב אחרי אבדיה מאז שהגיע לליגה הטובה בעולם, מוסיף: "כיף לראות אותו עומד מול המיקרופונים ומדבר על המדינה. גם כשהוא נבחר לאולסטאר הוא הודה לעם ישראל – באנגלית ובעברית. כל אחד כאן יכול להתחבר אליו ולהעריץ אותו. הוא גאווה, חד־משמעית".
גם ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת תקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל, מתייחסת לתופעה: "דני הוא לא רק שחקן כדורסל – הוא מעין זירה רגשית לאומית. גם אחרי 7 באוקטובר אנחנו עדיין במלחמה, והוא ספורטאי ישראלי שמצליח בחו"ל ומעניק תחושת גאווה שאינה תלויה בעמדות פוליטיות. הוא אחד משלנו שפועל בזירה גלובלית. ישראלי שמשחק ברמות הללו אינו רק ספורטאי מצליח – זו עדות לכך שישראלים יכולים להיות בטופ העולמי, לא בשוליים.
"הוא גם דמות מעניינת – ישראלי לכל דבר, אך בעל רקע משפחתי מעורב, שמאפשר לקהלים שונים לראות בו משהו מעצמם. הוא מספיק 'שלנו' כדי שנרגיש שייך, ולכן הצלחתו נתפסת כהצלחה משותפת. בכל פעם שהוא מבטא זהות ישראלית – הדבר זוכה להד תקשורתי. זה סיפור שמנחם אותנו כישראלים, במיוחד כשדימוי המדינה מורכב ולעיתים עוין".
גיבור מודרני
יש אוהדים שראו את דני בפעולה כנער במכבי ת"א, אחרים קמים לפנות בוקר כדי לצפות במשחקיו, ויש שטסים במיוחד על מנת לחזות בו בלייב. לכל היותר מדובר בשיחת חולין קצרה ובסלפי למזכרת. ובכל זאת, אם תשאלו אותם – הם בטוחים שהם מכירים אותו לעומק: מדברים על אישיותו, על החום שהוא מקרין, ועל הדרך שבה הוא נוגע בלבם. זו תופעה מוכרת של קירבה לדמות ציבורית, גם מבלי להכיר אותה אישית.
"קודם כל, הוא נשאר צנוע", אומר לוי. "גם כשהוא מתבדח על לברון – זה נעשה בטעם טוב. לפעמים אתה רוצה שיהיה קצת יותר חוצפן, חסר לו משהו מה־לוקה דונצ'יץ' הזה. הוא פשוט טוב מדי. אני מתחבר קודם כל לאופיו. הוא יודע לומר את המשפט הנכון בזמן הנכון בראיונות. השנה האחרונה שלו מדהימה. עוד לא יצא לי לנסוע למשחק שלו, אבל אני רק רוצה להגיד לו תודה על זה שהוא מחמם לי את הלב".
גלילי מסביר: "אבדיה הוא דוגמה לגיבור מודרני. נגיש מאוד, להבדיל מאחרים. מגיל צעיר אהב את אור הזרקורים, וסביבו היו אנשים שהבינו שהנגישות הזו היא יתרון. בעבר היו מתווכים רבים – עיתונאים, סוכנים, הורים. כיום, בעידן הרשתות החברתיות, הקשר בין שחקן לאוהדים ישיר יותר – וזה תרם לפופולריות הגבוהה שלו.
"הוא נתפס כמו השכן ממול – מישהו שכולם 'מכירים'. פתוח לשיחה גם בלי מצלמות, ומשדר אותנטיות. אין תחושה שהוא פועל מתוך כפייה. גם הרקע המשפחתי – אבא כדורסלן מצליח ואמא ישראלית – יוצר סיפור שאנשים אוהבים. לאורך השנים לא נקשר לשערוריות, והוא עשה את הצעדים הנכונים בדרך להפוך לדמות קונצנזוס".
מי שהקים את קבוצת הווטסאפ הוא חגי אוזן, בן 48, מנהל אמנים במקצועו. למרות גילו והיכרותו עם לא מעט מפורסמים, אבדיה הצליח לעורר בו התרגשות יוצאת דופן. "הוא השחקן שהכי הערצתי מאז שהייתי ילד והערצתי את אלי אוחנה. אני לא יודע איך בגילי אני עדיין מעריץ מישהו – הוא לחץ לי על כפתור הילדות. אשתי והילדים מרגישים שיש לי עוד ילד בבית מרוב שאני עוקב אחריו. כשמישהו אומר שהוא לא מספיק טוב אני לוקח את זה אישית. אני עובד עם זמרים ואנשי במה, רואה מפורסמים כל הזמן, אבל מי שפוגש את אבדיה – אני מקנא בו".
למה פתחת את הקבוצה?
"רציתי להתעדכן בכל מה שקורה איתו, אז איחדנו סביבנו אנשים שמאמינים בו. היינו שם מההתחלה, עוד לפני שהראה את מלוא הפוטנציאל. ראינו שיש בו את זה. כשאני רואה מהלכים שלו אני אומר לעצמי: לא יכול להיות שהוא גדל בהרצליה. מעבר ליכולת, יש לו מבט טהור בעיניים. אתה מבין שמעבר לווינריות יש בו משהו מאוד ישראלי. הוא משלנו, ויש לו סטאר קוואליטי".
גם אופיר מג'יק, בן 43, מציג נאמנות מרשימה: "כרגע אני אוהד פורטלנד. לאן שדני הולך – אני איתו. אני כבר לא צריך שעון מעורר; הגוף מתעורר לבד למשחקים. פגשתי אותו ברעננה בשנה שעברה – הוא באמת מתוק. הוא מייצג עבודה קשה, מחויבות וערכים. מבחינתי הוא השראה".
אי אפשר להתעלם מכך שאבדיה צמח בתקופה שבה הרשתות החברתיות צברו תאוצה, מה שמאפשר הצצה קרובה יותר לחיי ספורטאים. מעבר לכדורסל, הוא מציג שם תחומי עניין נוספים: סטייל לבוש ייחודי, לעיתים נועז, אהבה לרכבי אספנות, ותחביבים נוספים כפי שסיפר לאחרונה בראיון ל"ידיעות אחרונות": "אני גר בבית על אגם ויש לי סירת מנוע, אז אני נוסע איתה לעיר לאכול, לפעמים דג קצת. פתחתי סטודיו בבית – עושה מוזיקה, מנגן, שר בשביל הכיף. אני גם מצייר. יש לי המון תחביבים".
חבילה מנצחת
ברנשטיין מסכמת: "בעידן הרשתות החברתיות הדימוי מתעצם. הדרך שבה הוא מציג את עצמו יוצרת תחושת קרבה בלתי אמצעית. נוצרת אינטימיות מדומיינת, אך נחווית כאותנטית, ולכן גם תחושת הבעלות עליו גדלה.
"ספורטאים כיום הם גם מותגים, וצריכים לבנות פרסונה מובחנת. הדוגמה הקלאסית היא דיוויד בקהאם. ספורטאי שמתלבש בסטייל ייחודי ומטפח תחביבים מזוהים – כמו אהבת רכבי האספנות של דני – מייצר ערך נוסף. העובדה שכריסטיאנו רונאלדו הוא האדם עם מספר העוקבים הגבוה ביותר באינסטגרם מעידה עד כמה ספורטאים יכולים להגיע רחוק כשהם מציעים תוכן מעבר להישגים על המגרש".
"אבדיה נראה טוב, רהוט ומביא אקסטרה – זו חבילה מנצחת. הוא לא הגיע משום מקום, אבל הקפיצה שעשה בעונה הזו מרשימה מאוד, כמעט סיפור סינדרלה. מרוקי לאולסטאר בפרק זמן קצר – זה הישג יוצא דופן. הוא מתמסר לכך בחוכמה, שומר על גבולות, ונראה שהוא יודע לנהל נכון את הזירה הזו".
